פרק 15
יוסוף משך את צווארון החליפה שלו, הוא לא גירד לו, הוא היה עשוי מבד יקר מכדי שיגרד, הוא פשוט לא היה רגיל אליו.
הוא לא היה רגיל לחליפה, לנעלי העור המצוחצחות, לשערו שנחפף סופר וסורק, לבושם שהותז עליו. יוסוף לא היה רגיל לעושר.
מכשף, כפי שהיא התעקשה שהוא יקרא לה המהומה לעצמה בצד השני של דירת הפנטהאוז בעודה הברישה את פרוות זנבה.
"משהוא קרה יוסוף?" היא שאלה אותו כשהבחינה במבטו.
"אני פשוט עדיין לא ממש מבין מה קורה" הוא אמר לה, ובאמת הכל קרה כל כך מהר והיה כל כך זר לו, המאגיה, העושר, המלחמה.
היא חייכה אליו חיוך מרגיע. "כפי שאמרתי לך, אני מטפלת בהכל, נותרו רק שתי זוגות משרתים ואדונים במלחמה. נחכה שאחד מהם ילחם בשני ואז נאסוף את השברים ונזכה בגביע הקדוש." היא המשיכה להבריש את זנבה הפרוותי.
"ומה הגביע הקדוש עושה? למה שנרצה אותו?" הוא שאל אותה.
למשמע שאלתו היא הניחה את המברשת בצד, יוסוף ראשה שהיא הייתה משובצת פנינים. היא התקרבה אליו, מניחה בעדינות קצות אצבעות על לחיו.
"הוא נותן לך את מה שאתה רוצה, הוא מגשים את משאלת ליבך"
"אבל כבר מילאת את משאלת ליבי" הוא החווה על העושר סביבם בדירה.
היא צחקה צחוק מתגלגל שגרם ללחיו להאדים.
"אבל משאלתי טרם מולאה" היא התקרב ולחשה באוזנו, גורמת לעורו לסמור.
"מה את רוצה?" הוא שאל אותה.
היא לא השיבה לו, במקום היא התרחקה ממנו, משאירה לרגע נוסף את קצות אצבעותיה על עור פניו וכאשר האצבעות עזבו גם הן, הוא עדיין הרגיש את מגען על עורו.
הוא בא לומר דבר מה נוסף, הוא לא היה בטוח מה. אבל ראשה של מכשף התמקד בדבר מה במרחק.
"ברזרקר ואדונו בדרכם לכאן. אצא לטפל בהם" היא עדכנה אותו והוא הנהן.
"את צריכה עוד מאנה" הוא שאל אותה והיא נדה בראשה עם חיוך קל.
ואז היא עזבה, משאירה אותו שוב לבד בדירה הגדולה העמוסה כל טוב.
הוא הביט בדברים שסביבו, כל דבר שהוא רק רצה היה כאן. כל מה שהוא רק ביקש, עושר שהוא רק חלם עליו בעבר. אבל כשמכשף לא הייתה פה הוא לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש בודד.
הוא הביט דרך החלון הגדול שכיסה קיר שלם מהרצפה לתקרה, מחפש במבטו את מכשף.
הוא לא הצליח למצוא אותה, רק עוד מנופיה של זכרון יעקוב שנמתחו תחתיו כל הדרך לחורשן.
הוא נאנח אך המשיך להביט דרך החלון, מקווה שאולי יראה אותה.
כל כך מרוכז הוא היה בחיפושיו אחר מראה המשרתת שלא הבין שדלת הדירה נפתח חרישית ודמות בודדה צעדה דרכה.
הוא גם לא הבחין כשהיא התקרבה אליו, רק כאשר ידה לפתה את מפרק ידו באחיזת ברזל הוא הסתובב אליה בהפתעה, מנסה למשוך את ידו מהאחיזה אך נכשל בכך, כאילו צבתות מתכת סגרו עליו.
שערה הבלונדיני של ולארי נח ברכות על כתפיה וגבה באותם סלילים אופייניים.
ואז דמות נוספת הופיע יש מאין, והדבר האחרון שיוסוף חסן ראה היה היתד והפטיש.
∆
עמית צפה במכשף, עד אותו רגע שאננה וזחוחה, מלאה בעצמה, משחקת בברזרקר עם עשן הקטורת שלה, כל פעם שהוא תוקף לכיוונה הם גילו שמדובר בעננת עשן ותו לא.
ואז ברגע אחד, היא קפאה. אימה מילאה את פניה.
"מה עשית?" היא שאלה אותו, קולה עדיין רך.
עמית לא הגיב.
"איך אראה אותו שוב עכשיו?" היא נפלה על ברכיה, עשן הקטורת מתפזר.
"ברזרקר" היה כל מה שעמית אמר, ועצם הלחי של החמור מחתה את מכשף מהמלחמה הזאת.
הוא לא היה רגיל לחליפה, לנעלי העור המצוחצחות, לשערו שנחפף סופר וסורק, לבושם שהותז עליו. יוסוף לא היה רגיל לעושר.
מכשף, כפי שהיא התעקשה שהוא יקרא לה המהומה לעצמה בצד השני של דירת הפנטהאוז בעודה הברישה את פרוות זנבה.
"משהוא קרה יוסוף?" היא שאלה אותו כשהבחינה במבטו.
"אני פשוט עדיין לא ממש מבין מה קורה" הוא אמר לה, ובאמת הכל קרה כל כך מהר והיה כל כך זר לו, המאגיה, העושר, המלחמה.
היא חייכה אליו חיוך מרגיע. "כפי שאמרתי לך, אני מטפלת בהכל, נותרו רק שתי זוגות משרתים ואדונים במלחמה. נחכה שאחד מהם ילחם בשני ואז נאסוף את השברים ונזכה בגביע הקדוש." היא המשיכה להבריש את זנבה הפרוותי.
"ומה הגביע הקדוש עושה? למה שנרצה אותו?" הוא שאל אותה.
למשמע שאלתו היא הניחה את המברשת בצד, יוסוף ראשה שהיא הייתה משובצת פנינים. היא התקרבה אליו, מניחה בעדינות קצות אצבעות על לחיו.
"הוא נותן לך את מה שאתה רוצה, הוא מגשים את משאלת ליבך"
"אבל כבר מילאת את משאלת ליבי" הוא החווה על העושר סביבם בדירה.
היא צחקה צחוק מתגלגל שגרם ללחיו להאדים.
"אבל משאלתי טרם מולאה" היא התקרב ולחשה באוזנו, גורמת לעורו לסמור.
"מה את רוצה?" הוא שאל אותה.
היא לא השיבה לו, במקום היא התרחקה ממנו, משאירה לרגע נוסף את קצות אצבעותיה על עור פניו וכאשר האצבעות עזבו גם הן, הוא עדיין הרגיש את מגען על עורו.
הוא בא לומר דבר מה נוסף, הוא לא היה בטוח מה. אבל ראשה של מכשף התמקד בדבר מה במרחק.
"ברזרקר ואדונו בדרכם לכאן. אצא לטפל בהם" היא עדכנה אותו והוא הנהן.
"את צריכה עוד מאנה" הוא שאל אותה והיא נדה בראשה עם חיוך קל.
ואז היא עזבה, משאירה אותו שוב לבד בדירה הגדולה העמוסה כל טוב.
הוא הביט בדברים שסביבו, כל דבר שהוא רק רצה היה כאן. כל מה שהוא רק ביקש, עושר שהוא רק חלם עליו בעבר. אבל כשמכשף לא הייתה פה הוא לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש בודד.
הוא הביט דרך החלון הגדול שכיסה קיר שלם מהרצפה לתקרה, מחפש במבטו את מכשף.
הוא לא הצליח למצוא אותה, רק עוד מנופיה של זכרון יעקוב שנמתחו תחתיו כל הדרך לחורשן.
הוא נאנח אך המשיך להביט דרך החלון, מקווה שאולי יראה אותה.
כל כך מרוכז הוא היה בחיפושיו אחר מראה המשרתת שלא הבין שדלת הדירה נפתח חרישית ודמות בודדה צעדה דרכה.
הוא גם לא הבחין כשהיא התקרבה אליו, רק כאשר ידה לפתה את מפרק ידו באחיזת ברזל הוא הסתובב אליה בהפתעה, מנסה למשוך את ידו מהאחיזה אך נכשל בכך, כאילו צבתות מתכת סגרו עליו.
שערה הבלונדיני של ולארי נח ברכות על כתפיה וגבה באותם סלילים אופייניים.
ואז דמות נוספת הופיע יש מאין, והדבר האחרון שיוסוף חסן ראה היה היתד והפטיש.
∆
עמית צפה במכשף, עד אותו רגע שאננה וזחוחה, מלאה בעצמה, משחקת בברזרקר עם עשן הקטורת שלה, כל פעם שהוא תוקף לכיוונה הם גילו שמדובר בעננת עשן ותו לא.
ואז ברגע אחד, היא קפאה. אימה מילאה את פניה.
"מה עשית?" היא שאלה אותו, קולה עדיין רך.
עמית לא הגיב.
"איך אראה אותו שוב עכשיו?" היא נפלה על ברכיה, עשן הקטורת מתפזר.
"ברזרקר" היה כל מה שעמית אמר, ועצם הלחי של החמור מחתה את מכשף מהמלחמה הזאת.