פרק 5
עמית פגש את לילי שוב בלילה שלאחר מכן, היא חיכתה לו בכניסה למדרחוב של זכרון, התליון שלה נוצץ לצווארה, החושך ירד ואור פנסי הרחוב שלט ברחובות, רוב בתי הקפה והחנויות המקומיות היו סגורות מלבד מספר קטן של ברים שבהם עוד היו אנשים.
היא עדיין הייתה כל כך יפה שזה גרם לליבו של עמית להחסיר פעימה.
מאחוריה עמדה אישה נוספת, היא בכנות נראתה לעמית כמו ישראלית רגילה לגמרי, בניגוד ללילי, היה לה את המראה הים תיכוני השזוף, שיער שחור גולש על כתפיה, והיא לבשה בגדים שהיו דיי רגילים כאן, גופיה בהירה מעל מכנסי ג'ינס קצרים.
עמית הביט בה בחשדנות בעודו מתקרב אליהן. יכול להיות שלילי תפסה מישהיא רנדומלית בדרך לביקור בבר וגררה אותה לכאן מסיבה לא ברורה?
ואז הוא הגיע אליהן ולילי התירה את המסתורין סביב המלווה שלה.
"עמית, זאת מתנקשת" היא הציגה בניהם.
מתנקשת, שנראתה הדבר הרחוק ביותר שעמית היה יכול לדמיין מרוח הירואית הנהנה לעברו עם חיוך דק.
את המשרת שלו, עמית לא הביא. ברזרק לא יכל להתפוגג לצורה אה-גישמית כמו משרתים אחרים והוא בלט בשטח, מאוד.
לילי הבטיחה לו שהם יהיו בטוחים, כנראה היא התכוונה שמתנקשת תשמור עליהם.
"המטרה שלנו הלילה היא לאסוף מידע כל האדונים והמשרתים האחרים." לילי התחילה בעודם הולכים במורד רחוב האבנים המשולבות.
"ארבע אדונים כבר ידועים לי.
אליין רוטשילד, וגם המשרתת שלה, השליטה ז'אן ד'ארק.
עומאר חסן, תחת חסותו של מגדל השעון הוא זימן את רוכב.
משה יעקוביאן, מקומי שאפתן שלא הצליח להתקדם במסגרת הארגון, זה לא בטוח אבל אני מאמינה שהוא זימן את קשת.
והרביעית..." מילותיה של לילי גוועו בפיה והיא נעצרה.
"ואלריאגליטה אדלפלט, ורומח" שני נשים עם שער בהיר שבדיוק עלו מולם ברחוב נעצרו, אחת מהן בשמלה כחולה ועם שיער שגלש בסלסולים על גבה וכתפיה, הייתה זו שדיברה.
"סוף סוף אנחנו נפגשות, לילי אייזנברן, זה מאוד נדיר שאני מעולם לא שמעתי על מאגי בסדר גודל שלך. מאוד נדיר" היא הניחה יד אחת על מותן בעודה מדברת.
"חיפשת אותנו" לילי אמרה, לא בשאלה, אלה כמציבה עובדה.
"חיפשתי אותך, " היא ענתה לה בכל זאת "לא היה לי מושג מי האדון של ברזרקר עד רגע זה" היא חייכה אל עמית חיוך מלא שיניים לבנות. "נחמד לדעת שכבר ארגנת לעצמך ברית קטנה, ועוד עם יתרון המגרש הביתי. אבל האם את חושבת שזה יספיק נגד רוטשילד והשליטה שלה?"
"אני לא מתכננת להלחם באליין רוטשילד והמשרתת שלה, אמרתי את אותו הדבר גם לעומאר חסן כשהוא בא אלי עם ההצעה שלו" לילי הגיבה ועמית שם לב שהיד שלה קפצה קלות עם ההזכרה הראשונה של שליטה.
"אנחנו גם סירבנו להצעה שלו" אדלפלט חשפה. "אבל לא בגלל שאנחנו לא מתכננות להילחם ברוטשילד, אלה בגלל שאני לא סומכת על סיב אחד מגופו של המאגי המתנשא הזה"
"את חושבת שתוכלי לנצח את רוכב?" השאלה הופנתה אל אדלפלט אך זו הייתה רוכב שענתה.
"ללא ספק" היא חייכה חיוך זורח.
"יש לך יתרון נגד רוכב, פנטסם אצילי שיכול להביס אותו, או אחד שאת מאמינה שיכול להביס אותו" עוד פעם, לילי אמרה זאת כעובדה.
"אולי ואולי פשוט מדדתי אותו במבטי כשראיתי אותו וגיליתי שהוא לא מסוגל להישאר רכוב מולי"
רומח דיברה ואז למשך כמה שניות שרר שקט, אדלפלט ולילי בחנו אחת את השניה במבטיהן. רומח השאירה את מבטה על מתנקשת.
לילי זזה ראשונה, שולחת יד קדימה. משום מקום דמויות עשויות חוטים לבנים הופיע והסתערו על זוג הנשים. זאבים עשויים חוטים, בוהקים בלובנם, ניבים וטפרים חשופים.
רומח נעה במהירות לעמוד בין השלוחים של לילי ובין האדונית שלה, ובאותו שבריר שניה בו היא הורידה את מבטה ממתנקשת, המשרתת נעלמה כלא הייתה, מתנדפת באוויר הפתוח.
הזאב הראשון הגיע אל רומח ונקרע לגזרים על ידי הנפה של הנשק שלה.
ואז בלי שום סיבה נראית לעין, רומח קפצה לאחור, הסתובבה ורצה הרחק עמית ולילי, נעמד מאחורי האדונית שלה בדיוק בזמן בשביל לחסום על המגן שלה את המתקפה של מתנקשת שכוונה לגבה של אדלפלט.
ניצוצות עלו באוויר כשהמשרתות התעמתו אחת עם השניה. בנתיים, אדלפלט במקום לסגת לאחור, שעטה קדימה. היא בעטה במלוא התנופה בזאב הראשון שהיא הגיעה אליו, שולחת אותו מטרים אחורה בעודו מתהפך באוויר, היא תפסה את הזאב האחרון בעורפו, וזרקה אותו לאותו כיוון אליו העיפה את הקודם.
שני הזאבים לקחו רגע לקום על רגליהם, נעמדים על אבני הרחוב ונוהמים על המאגי שהעיפה אותם באוויר.
אבל אדלפלט לא סיימה, היא שלפה אבן חן בוהקת והטילה אותו באלגנטיות על הזאבים.
הם לא הספיקו לברוח לפני שאור האבן התחזק והתחזק בעודה מסתובבת באוויר לעברם.
הפיצוץ עיוור את עמית לרגע.
כל העימות לקח רק מספר שניות, ועכשיו עמית ולילי עמדו מול אדלפלט, ששלפה אבן חן נוספת וחייכה אליהם. בנתיים רומח ומתנקשת לא תקפו אחת את השניה מאז המתקפה הראשונה של מתנקשת כנגד האדונית של רומח, הן רק בחנו את יריבתיהן.
"מתקפה פחדנית שכזאת, רק מתנקש יתקוף כך" רומח התגרתה במשרתת שמולה.
מתנקשת הזיעפה את פניה. "לא לכולנו הייתה הזכות לעטות שריון ולצאת לקרב. איני מתביישת בכך שאני משתמשת בכלים ובשיטות שזמינות לנשים. בעוד שאת נלחמת כמו גבר גס רוח ומצפה שכולם ינהגו כמוך ויכבדו אותך כשם שהם מכבדים את אותם גברים. כמה דם היה יכול להיחסך אם נשים היו קובעות את דרך המלחמה ולא גברים, אם כל קונפליקט היה נגמר באבחת להב אחת לליבו של הרשע במקום לשלוח אינספור חפים מפשע לחצוב אחד בשני. ועדיין את גאה בכך"
מתנקשת לקחה צעד אחורה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעמית שמע אותה מדברת, הקול שלה היה נעים וחמים, כמו תה חם עם דבש ושמיכות בלילה קר, רק לשמוע אותו גרם לו להרגיש קצת ישנוני.
עכשיו היה תורה של רומח להזעיף פנים, "אני עוטה את השריון ומחזיקה בנשק לא כי אני רוצה להידמות לגבר, אלה כי יש יש שליחות אלוהית שזו הדרך לבצע. את שלא הרגשת את אהבת האל אפילו לרגע קט אינך יכולה להטיף לי"
"הרגשתי את אהבת האל מספיק" מתנקשת אמרה ואז תקפה שוב. רק עכשיו עמית הבחין בנשקים אותם אחזה. ביד שמאל אחזה במעין מסמר מתכת מגודל, חודו מושחז וביד ימין בפטיש עץ קצר אך רחב. כשתקפה היא הרימה את היתד ועמדה להכות בה עם הפטיש, כמו לדחוף אותה לתוך משהו.
רומח הרימה את המגן לספוג את המכה שציפתה לה.
אך פעם נוספת מתנקשת נעלמה, באמצע ההנפה של פטישה.
היא מייד הופיע שוב פעם מאחורי אדלפלט, רומח הסתובבה במהירות, עיניה פעורות.
"מגנה של אטלנטה!" היא צעקה.
האור שהופץ מהמגן של רומח הוכפל ואז שולש, ואז גדל אף יותר.
פעם נוספת עמית עוור על ידי פרץ של אור.
וכשהאור שכח, שדה הקרב השתנה לחלוטין, במקום שאדלפלט תהיה מוטלת על הרצפה, מנוקבת על ידי מתקפתה של מתנקשת היא עמדה ללא פגע. לעומתה מתנקשת קמה מהמקום בו הייה שרועה על הרצפה, סלילי עשן מיתמרים מקצות הבגדים שלבשה.
"פאלאדין מהתריסר. זאת אכן משרתת מטילת אימה שזימנת ואלריאגליטה" לילה אמרה ברוגע בזמן שמתנקשת חוזרת לעמוד לידה.
"צסק" אדלפלט ציקצקה בלשונה. "לא תיכננתי לחשוף זאת בשלב זה אבל כן. עכשיו את מבינה לשמתנקשת אין סיכוי נגד ברדמנטה"
לילה הנהנה בראשה.
"ברדמנטה, חסלי אותן סופית"
לילה הניפה יד פעם נוספת, הפעם במקום שלישיית זאבים עשויים חוטים הופיע רק זאב אחד כזה, אך הוא היה גדול כמו כל השלושה יחד.
היא תפסה בידו של עמית והניפה אותו על גבו של הזאב, קופצת למקום מאחוריו רגע לאחר מכן. ברגע שישבנה של לילי נח על גבו, הזאב פצח בריצה הרחק מהאדונית והמשרתת, משאיר את מתנקשת מאחור.
עמית הסתכל אחורה, מספיק לראות את מתנקשת תוקפת פעם נוספת, נחסמת על ידי המגן של רומח ואז מתפוגגת לניצוצות אור קטנים. הדמויות של זוג הנשים שהם השאירו מאחור קטנו עד שהזאב פנה בחדות והן שתיהן נעלמו בין הבניינים של זכרון יעקוב.
∆
למחרת בזמן בבית הספר עמית לא הצליח להתרכז אפילו קצת. היו כמה דברים שלא הניחו לא לנפשו, שמילאו את ראשו שוב ושוב.
הראשון כמובן היה התחושה של גופה של לילה נצמד אליו מאחור, מתנוענע כנגדו עם כל צעד של הזאב. והיא החזיקה בו חזק, חיבקה אותו קרוב, כנראה כדי שלא יפול. אין מה לעשות, בסוף היום עמית עדיין נער מתבגר שהורמונים שולטים במחשבותיו.
השני היה הפחד התהומי שנוצר מההבנה לכמה קרוב הוא היה למות אתמול. התמונה של החנית של רומח קורעת את הזאב לגזרים באבחה אחת לא משה ממנו, זה בקלות רבה היה יכול להיות הוא עצמו.
שני הדברים הללו דאגו שעמית לא יהיה מרוכז לאורך כל יום הלימודים ובנסיעה חזרה באוטובוס, שהוריד אותו מול המדרחוב, הוא חצה את הכביש והתחיל ללכת ללכת ברגל אל הבית שלו בשכונה הקרוב ואז קפא כשראה מה מולו.
בחזית של הגלידריה מולו, ישבה ולגמה מילקשייק דרך קש, עטויה בשמלה הכחולה שלה, ואלריאגליטה אדלפלט. לרגע עמית לא זיהה את אהאיש בהירת השיער שלידה, שטרפה הר גלידה מכוסית פלסטיק עם כוכבים בעיניים. אבל לאט לאט חלחלה בו ההבנה כי מדובר ברומח, ברדמנטה, לבושה בגדים רגילים.
אדלפלט חייכה אליו והניחה את המילקשייק שלה על השולחן, בדרמנטה אפילו לא טרחה להרים את מבטה מהגלידה שלה.
אדלפלט סימנה לא לבוא, לשבת בכיסא שנותר ריק לידן.
כל מה שמילא את מוחו של עמית עכשיו היה פחד, הן טמנו לו מלכודת, ידעו מתי הוא חוסר מהתיכון ותכנהו לחסל אותו כאן, לאור יום.
ברזרקר לא היה איתו, עדיין, איזו טעות!
הוא חסר אונים, בשונה מלילי אין לו אפילו כוחות משל עצמו!
הוא התיישב בכבדות על הכיסא, עורו סומר.
אדלפלט הניחה יד על הכתף שלו והוא נרתע ממגעה.
היא צחקקה. עמית היה לחוץ מדי בשביל להעריך את הצחוק המתגלגל העדין ,דמוי הפעמון. "אתה יכול להירגע עמית שלום, לא נעשה לך כלום עכשיו. החוקים של מלחמת הגביע הקדוש אוסרים על קרבות לאור יום על מנת לשמור על העלטה. אתה בטוח ורומח לא תסלח לי אם נשמיד את מקום הגלידה המועדף עליה"
רומח העיפה מבט אל האדונית שלה ואז אל המקום סביבם לפי שהיא חזקה לגלידה שלה.
עמית לא האמין לה אפילו לרגע.
"אז עמית, בתור מקומי. יש לך המלצות לזוג תיירות?" היא שאלה אותו והשאלה היממה את עמית עוד יותר.
הוא הרגיש שהמוח שלו זז לאט מדי בשביל לעבד את הסיטואציה.
"אה, גני הנדיב?" הוא אמר/שאל בהססנות.
אדלפלט נאנחנה, "אה כן, כמה הייתי שמחה לראות את הגנים הצרפתיים ואת מקום מנוחתו של מאגי כה ידוע, אבל לצערי אליין רוטשילד התבססה שם ואם אתקרב אצטרך להתעמת עם שליטה"
"אז אולי ייקב סומק?"
"אהו? ייקב מקומי? זה נשמע נהדר. איפה הוא נמצא?"
עמית הכווין אותה, ואז פשוט קם והלך, היא אפילו נפנפה לו לשלום. ברדמנטה כבר הייתה בסוף הגלידה שלה.
היא עדיין הייתה כל כך יפה שזה גרם לליבו של עמית להחסיר פעימה.
מאחוריה עמדה אישה נוספת, היא בכנות נראתה לעמית כמו ישראלית רגילה לגמרי, בניגוד ללילי, היה לה את המראה הים תיכוני השזוף, שיער שחור גולש על כתפיה, והיא לבשה בגדים שהיו דיי רגילים כאן, גופיה בהירה מעל מכנסי ג'ינס קצרים.
עמית הביט בה בחשדנות בעודו מתקרב אליהן. יכול להיות שלילי תפסה מישהיא רנדומלית בדרך לביקור בבר וגררה אותה לכאן מסיבה לא ברורה?
ואז הוא הגיע אליהן ולילי התירה את המסתורין סביב המלווה שלה.
"עמית, זאת מתנקשת" היא הציגה בניהם.
מתנקשת, שנראתה הדבר הרחוק ביותר שעמית היה יכול לדמיין מרוח הירואית הנהנה לעברו עם חיוך דק.
את המשרת שלו, עמית לא הביא. ברזרק לא יכל להתפוגג לצורה אה-גישמית כמו משרתים אחרים והוא בלט בשטח, מאוד.
לילי הבטיחה לו שהם יהיו בטוחים, כנראה היא התכוונה שמתנקשת תשמור עליהם.
"המטרה שלנו הלילה היא לאסוף מידע כל האדונים והמשרתים האחרים." לילי התחילה בעודם הולכים במורד רחוב האבנים המשולבות.
"ארבע אדונים כבר ידועים לי.
אליין רוטשילד, וגם המשרתת שלה, השליטה ז'אן ד'ארק.
עומאר חסן, תחת חסותו של מגדל השעון הוא זימן את רוכב.
משה יעקוביאן, מקומי שאפתן שלא הצליח להתקדם במסגרת הארגון, זה לא בטוח אבל אני מאמינה שהוא זימן את קשת.
והרביעית..." מילותיה של לילי גוועו בפיה והיא נעצרה.
"ואלריאגליטה אדלפלט, ורומח" שני נשים עם שער בהיר שבדיוק עלו מולם ברחוב נעצרו, אחת מהן בשמלה כחולה ועם שיער שגלש בסלסולים על גבה וכתפיה, הייתה זו שדיברה.
"סוף סוף אנחנו נפגשות, לילי אייזנברן, זה מאוד נדיר שאני מעולם לא שמעתי על מאגי בסדר גודל שלך. מאוד נדיר" היא הניחה יד אחת על מותן בעודה מדברת.
"חיפשת אותנו" לילי אמרה, לא בשאלה, אלה כמציבה עובדה.
"חיפשתי אותך, " היא ענתה לה בכל זאת "לא היה לי מושג מי האדון של ברזרקר עד רגע זה" היא חייכה אל עמית חיוך מלא שיניים לבנות. "נחמד לדעת שכבר ארגנת לעצמך ברית קטנה, ועוד עם יתרון המגרש הביתי. אבל האם את חושבת שזה יספיק נגד רוטשילד והשליטה שלה?"
"אני לא מתכננת להלחם באליין רוטשילד והמשרתת שלה, אמרתי את אותו הדבר גם לעומאר חסן כשהוא בא אלי עם ההצעה שלו" לילי הגיבה ועמית שם לב שהיד שלה קפצה קלות עם ההזכרה הראשונה של שליטה.
"אנחנו גם סירבנו להצעה שלו" אדלפלט חשפה. "אבל לא בגלל שאנחנו לא מתכננות להילחם ברוטשילד, אלה בגלל שאני לא סומכת על סיב אחד מגופו של המאגי המתנשא הזה"
"את חושבת שתוכלי לנצח את רוכב?" השאלה הופנתה אל אדלפלט אך זו הייתה רוכב שענתה.
"ללא ספק" היא חייכה חיוך זורח.
"יש לך יתרון נגד רוכב, פנטסם אצילי שיכול להביס אותו, או אחד שאת מאמינה שיכול להביס אותו" עוד פעם, לילי אמרה זאת כעובדה.
"אולי ואולי פשוט מדדתי אותו במבטי כשראיתי אותו וגיליתי שהוא לא מסוגל להישאר רכוב מולי"
רומח דיברה ואז למשך כמה שניות שרר שקט, אדלפלט ולילי בחנו אחת את השניה במבטיהן. רומח השאירה את מבטה על מתנקשת.
לילי זזה ראשונה, שולחת יד קדימה. משום מקום דמויות עשויות חוטים לבנים הופיע והסתערו על זוג הנשים. זאבים עשויים חוטים, בוהקים בלובנם, ניבים וטפרים חשופים.
רומח נעה במהירות לעמוד בין השלוחים של לילי ובין האדונית שלה, ובאותו שבריר שניה בו היא הורידה את מבטה ממתנקשת, המשרתת נעלמה כלא הייתה, מתנדפת באוויר הפתוח.
הזאב הראשון הגיע אל רומח ונקרע לגזרים על ידי הנפה של הנשק שלה.
ואז בלי שום סיבה נראית לעין, רומח קפצה לאחור, הסתובבה ורצה הרחק עמית ולילי, נעמד מאחורי האדונית שלה בדיוק בזמן בשביל לחסום על המגן שלה את המתקפה של מתנקשת שכוונה לגבה של אדלפלט.
ניצוצות עלו באוויר כשהמשרתות התעמתו אחת עם השניה. בנתיים, אדלפלט במקום לסגת לאחור, שעטה קדימה. היא בעטה במלוא התנופה בזאב הראשון שהיא הגיעה אליו, שולחת אותו מטרים אחורה בעודו מתהפך באוויר, היא תפסה את הזאב האחרון בעורפו, וזרקה אותו לאותו כיוון אליו העיפה את הקודם.
שני הזאבים לקחו רגע לקום על רגליהם, נעמדים על אבני הרחוב ונוהמים על המאגי שהעיפה אותם באוויר.
אבל אדלפלט לא סיימה, היא שלפה אבן חן בוהקת והטילה אותו באלגנטיות על הזאבים.
הם לא הספיקו לברוח לפני שאור האבן התחזק והתחזק בעודה מסתובבת באוויר לעברם.
הפיצוץ עיוור את עמית לרגע.
כל העימות לקח רק מספר שניות, ועכשיו עמית ולילי עמדו מול אדלפלט, ששלפה אבן חן נוספת וחייכה אליהם. בנתיים רומח ומתנקשת לא תקפו אחת את השניה מאז המתקפה הראשונה של מתנקשת כנגד האדונית של רומח, הן רק בחנו את יריבתיהן.
"מתקפה פחדנית שכזאת, רק מתנקש יתקוף כך" רומח התגרתה במשרתת שמולה.
מתנקשת הזיעפה את פניה. "לא לכולנו הייתה הזכות לעטות שריון ולצאת לקרב. איני מתביישת בכך שאני משתמשת בכלים ובשיטות שזמינות לנשים. בעוד שאת נלחמת כמו גבר גס רוח ומצפה שכולם ינהגו כמוך ויכבדו אותך כשם שהם מכבדים את אותם גברים. כמה דם היה יכול להיחסך אם נשים היו קובעות את דרך המלחמה ולא גברים, אם כל קונפליקט היה נגמר באבחת להב אחת לליבו של הרשע במקום לשלוח אינספור חפים מפשע לחצוב אחד בשני. ועדיין את גאה בכך"
מתנקשת לקחה צעד אחורה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעמית שמע אותה מדברת, הקול שלה היה נעים וחמים, כמו תה חם עם דבש ושמיכות בלילה קר, רק לשמוע אותו גרם לו להרגיש קצת ישנוני.
עכשיו היה תורה של רומח להזעיף פנים, "אני עוטה את השריון ומחזיקה בנשק לא כי אני רוצה להידמות לגבר, אלה כי יש יש שליחות אלוהית שזו הדרך לבצע. את שלא הרגשת את אהבת האל אפילו לרגע קט אינך יכולה להטיף לי"
"הרגשתי את אהבת האל מספיק" מתנקשת אמרה ואז תקפה שוב. רק עכשיו עמית הבחין בנשקים אותם אחזה. ביד שמאל אחזה במעין מסמר מתכת מגודל, חודו מושחז וביד ימין בפטיש עץ קצר אך רחב. כשתקפה היא הרימה את היתד ועמדה להכות בה עם הפטיש, כמו לדחוף אותה לתוך משהו.
רומח הרימה את המגן לספוג את המכה שציפתה לה.
אך פעם נוספת מתנקשת נעלמה, באמצע ההנפה של פטישה.
היא מייד הופיע שוב פעם מאחורי אדלפלט, רומח הסתובבה במהירות, עיניה פעורות.
"מגנה של אטלנטה!" היא צעקה.
האור שהופץ מהמגן של רומח הוכפל ואז שולש, ואז גדל אף יותר.
פעם נוספת עמית עוור על ידי פרץ של אור.
וכשהאור שכח, שדה הקרב השתנה לחלוטין, במקום שאדלפלט תהיה מוטלת על הרצפה, מנוקבת על ידי מתקפתה של מתנקשת היא עמדה ללא פגע. לעומתה מתנקשת קמה מהמקום בו הייה שרועה על הרצפה, סלילי עשן מיתמרים מקצות הבגדים שלבשה.
"פאלאדין מהתריסר. זאת אכן משרתת מטילת אימה שזימנת ואלריאגליטה" לילה אמרה ברוגע בזמן שמתנקשת חוזרת לעמוד לידה.
"צסק" אדלפלט ציקצקה בלשונה. "לא תיכננתי לחשוף זאת בשלב זה אבל כן. עכשיו את מבינה לשמתנקשת אין סיכוי נגד ברדמנטה"
לילה הנהנה בראשה.
"ברדמנטה, חסלי אותן סופית"
לילה הניפה יד פעם נוספת, הפעם במקום שלישיית זאבים עשויים חוטים הופיע רק זאב אחד כזה, אך הוא היה גדול כמו כל השלושה יחד.
היא תפסה בידו של עמית והניפה אותו על גבו של הזאב, קופצת למקום מאחוריו רגע לאחר מכן. ברגע שישבנה של לילי נח על גבו, הזאב פצח בריצה הרחק מהאדונית והמשרתת, משאיר את מתנקשת מאחור.
עמית הסתכל אחורה, מספיק לראות את מתנקשת תוקפת פעם נוספת, נחסמת על ידי המגן של רומח ואז מתפוגגת לניצוצות אור קטנים. הדמויות של זוג הנשים שהם השאירו מאחור קטנו עד שהזאב פנה בחדות והן שתיהן נעלמו בין הבניינים של זכרון יעקוב.
∆
למחרת בזמן בבית הספר עמית לא הצליח להתרכז אפילו קצת. היו כמה דברים שלא הניחו לא לנפשו, שמילאו את ראשו שוב ושוב.
הראשון כמובן היה התחושה של גופה של לילה נצמד אליו מאחור, מתנוענע כנגדו עם כל צעד של הזאב. והיא החזיקה בו חזק, חיבקה אותו קרוב, כנראה כדי שלא יפול. אין מה לעשות, בסוף היום עמית עדיין נער מתבגר שהורמונים שולטים במחשבותיו.
השני היה הפחד התהומי שנוצר מההבנה לכמה קרוב הוא היה למות אתמול. התמונה של החנית של רומח קורעת את הזאב לגזרים באבחה אחת לא משה ממנו, זה בקלות רבה היה יכול להיות הוא עצמו.
שני הדברים הללו דאגו שעמית לא יהיה מרוכז לאורך כל יום הלימודים ובנסיעה חזרה באוטובוס, שהוריד אותו מול המדרחוב, הוא חצה את הכביש והתחיל ללכת ללכת ברגל אל הבית שלו בשכונה הקרוב ואז קפא כשראה מה מולו.
בחזית של הגלידריה מולו, ישבה ולגמה מילקשייק דרך קש, עטויה בשמלה הכחולה שלה, ואלריאגליטה אדלפלט. לרגע עמית לא זיהה את אהאיש בהירת השיער שלידה, שטרפה הר גלידה מכוסית פלסטיק עם כוכבים בעיניים. אבל לאט לאט חלחלה בו ההבנה כי מדובר ברומח, ברדמנטה, לבושה בגדים רגילים.
אדלפלט חייכה אליו והניחה את המילקשייק שלה על השולחן, בדרמנטה אפילו לא טרחה להרים את מבטה מהגלידה שלה.
אדלפלט סימנה לא לבוא, לשבת בכיסא שנותר ריק לידן.
כל מה שמילא את מוחו של עמית עכשיו היה פחד, הן טמנו לו מלכודת, ידעו מתי הוא חוסר מהתיכון ותכנהו לחסל אותו כאן, לאור יום.
ברזרקר לא היה איתו, עדיין, איזו טעות!
הוא חסר אונים, בשונה מלילי אין לו אפילו כוחות משל עצמו!
הוא התיישב בכבדות על הכיסא, עורו סומר.
אדלפלט הניחה יד על הכתף שלו והוא נרתע ממגעה.
היא צחקקה. עמית היה לחוץ מדי בשביל להעריך את הצחוק המתגלגל העדין ,דמוי הפעמון. "אתה יכול להירגע עמית שלום, לא נעשה לך כלום עכשיו. החוקים של מלחמת הגביע הקדוש אוסרים על קרבות לאור יום על מנת לשמור על העלטה. אתה בטוח ורומח לא תסלח לי אם נשמיד את מקום הגלידה המועדף עליה"
רומח העיפה מבט אל האדונית שלה ואז אל המקום סביבם לפי שהיא חזקה לגלידה שלה.
עמית לא האמין לה אפילו לרגע.
"אז עמית, בתור מקומי. יש לך המלצות לזוג תיירות?" היא שאלה אותו והשאלה היממה את עמית עוד יותר.
הוא הרגיש שהמוח שלו זז לאט מדי בשביל לעבד את הסיטואציה.
"אה, גני הנדיב?" הוא אמר/שאל בהססנות.
אדלפלט נאנחנה, "אה כן, כמה הייתי שמחה לראות את הגנים הצרפתיים ואת מקום מנוחתו של מאגי כה ידוע, אבל לצערי אליין רוטשילד התבססה שם ואם אתקרב אצטרך להתעמת עם שליטה"
"אז אולי ייקב סומק?"
"אהו? ייקב מקומי? זה נשמע נהדר. איפה הוא נמצא?"
עמית הכווין אותה, ואז פשוט קם והלך, היא אפילו נפנפה לו לשלום. ברדמנטה כבר הייתה בסוף הגלידה שלה.