פרק 12
מתנקשת הניחה כוס תה מהביל מול לילי פעם נוספת.
לילי הביטה בספל בלי להרים אותו.
שני משרתים נפלו, רומח ורוכב. שני אדונים ממשפחות מאגי מבוססות ובעלות עוצמה ואמצעים. נשארו המקומיים, אדונו של מכשף, אדונו של קשת ועמית, שיעמדו כנגד שליטה ואליין רוטשילד.
ארבעה אדונים ומשרתים כנגדה, כולל לילי עצמה.
אבל הסיכוי שהם כולם ישתפו כך פעולה...
האדון היחיד מבניהם שלילי טרם יצרה איתו קשר היה האדון של מכשף. יוסוף חסן היה גורם לא ידוע וחלילי הייתה תחושה שלא הוא היה מי שקיבל את ההחלטות.
היא צריכה לדבר איתו, והיא צריכה לדבר עם מכשף. אבל היכולות של מכשף היוו בעיה, לילי תוכל לדבר איתה רק אם המשרתת תבחר זאת.
בעודה חושבת ומתחילה להושיט את ידה אל ספל התה אחד המיתרים הלבנים שהיו מתוחים סביב הבית שלה נקרע.
לילי מייד קמה על רגליה, מכינה את הזימון של העוזרים שלה. מתנקשת גם כן, התפוגגה ללא מילה ויצאה לבדוק את סביבת הבית.
מבין האדונים הנותרים הסביר ביותר שיתקוף אותה בביתה הייתה אליין רוטשילד עצמה. אפילו שהאדונית מבית רוטשילד לא ביצעה שום מהלך מאז שזימנה את המשרתת שלה, אלה רק התבצרה בבית האחוזה של משפחתה. אבל אם היא החליטה לפעול עכשיו, ולתקוף את לילי כך...
לילי שלפה את הטלפון החכם שלה, מכשיר טכנולוגי בו לא נהגה להשתמש. היא שילחה הודעה מהירה לעמית שלום, מעדכנת אותו בסכנה ומבקשת את עזרתו.
הוא הגיב לה שהוא וברזרקר בדרכם אליה.
לילי ביצעה תנועה חדה עם ידה הימנית, מושכת אינספור חוטים לבנים שעד רגע לא נראו, רשת ההגנה סביב ביתה התהדקה.
ואז החוטים בידה נקרעו כולם כאחד.
היא זימנה את הזאבים שלה, מתמקמת ליד דלת הכניסה הראשית של הבית.
היו לה עוד שכבות הגנה, אבל היא סמכה עליהן פחות מהמאגיה הטבעית שלה שהיא פרסה באזור ונוטרלה בקלות. האם זאת עבודתה של שליטה? או של אליין רוטשילד עצמה?
מתנקשת הופיע לידה.
"דמות אחת, נראה שהיא טוותה תחום מוגבל מסביב לכל המבנה, כך היא ניטרלה את המאגיה שלך. שאחסל אותה?"
אם אכן מדובר באליין רוטשילד אז זו הזדמנות פז.
"כן, תשתמשי בכל מה שאת יכולה, תוודאי שהיא לא יוצאת מכאן בחיים" היא הורתה למשרתת שלה.
מתנקשת הנהנה ונעלמה בשנית.
דלת הבית נפתחה. דמות עטויית ברדס כהה עמדה על מפתן הדלת.
∆
עמית קיבל את ההודעה של לילי בזמן שהוא צחצח שיניים. הוא בדק את הטלפון שלו ביד אחת ובאחרת המשיך להניע את המברשת אחורה וקדימה.
ואז הוא עצר.
הוא זרק את המברשת מידו, ורץ החוצה, יורק את שאריות משחת השיניים רק כשהוא כבר היה מחוץ לבית.
ההודעה של לילי הייתה פשוטה מאוד.
"מתקפה על הבית שלי, צריכה עזרה"
היא תמיד דיברה בצורה פשוטה, אבל משום מה הפעם עמית הרגיש שיש משהו שונה בבקשה שלה לעזרה, מעין חרדה שמילאה את ליבו.
ברזרקר עקב אחריו, צעדיו הגדולים מאפשרים לו להדביק את הקצב של עמית בקלות.
עמית רץ בכל כוחו, אבל זה לקח זמן להגיע למקום מגוריה של לילי בזכרון יעקוב, הוא גר במרכז המושבה בעוד היא גרה בקצה השכונה שפנתה לבנימינה, קרובה לגני הנדיב מסיבות שהיא הגדירה כאסטרטגיות.
הוא הרגיש יד גדולה על עורף חולצתו ואז הוא הונף באוויר, ברזרקר הרים אותו ואז הגביר מהירות.
מהר מאוד ביתה של לילי אייזנברן נחשף לפניהם, מולו מראה מוזר.
מתנקשת הופיע ונעלמה שוב ושוב, מתחמקת מטחים של חצים כחולים. קשת.
עמית לא ראה אותו, או את האדון שלו, אבל דלת ביתה של לילי עמדה פתוחה לרווחה ובעודו מסתכל ניצוץ לבן שהוא למד לזהות כמאגיה הטבעית של לילי הבליח מבפנים.
"ברזרקר, תכניס אותנו פנימה"
המשרת שלו הנהן והמשיך לרוץ קדימה, הודף חץ של אור כחול על לחי החמור שבה השתמש כנשק.
הם נכנסו לבית, רק שברזרקר היה כל כך גדול שהם לקחו חלק מהמשקוף של דלת הכניסה איתם, מפזרים שברי עץ ובלוקים אל מבואת הכניסה.
שם עמית ראה מחזה שגרם לדמות לקפוא.
לילי הייתה שכובה על גבה על הרצפה, דם שתת מפצע בצד הראש שלה, מעליה רכנה דמות מוכרת לעמית.
הפרוטזה שהייתה מחוברת לגשם רגלו חרקה בעודו לוחץ משהו אל תוך חזה של לילי, ממש מעל לוח ליבה.
עומאר חסן דימם מעשרות שריטות ופצעים לכל אורך גופו, חלק מצידו של פניו שעמית יכל לראות היה חרוך ועינו הייתה סגורה ונפוחה.
ועדיין הוא צחק, הצחוק שלו נקטע לרגע והוא ירק דם הצידה, הוא חזר לצחוק ואז הצחוק שלו נקטע לתמיד כשהנשק של ברזרקר הפך אותו לכתם על קיר הסלון של לילי.
עמית רץ אליה, בעודו רוכן לצידה עינייה נפקחו.
התשתיות האדומות הביטו בו, מעורפלות לרגע לפני שהן התמקדו בו.
מיד היד שלה נורתה מעלה, אוחזת בתליון הכסף הגדול שתמיד ענדה לצווארה.
מעבר לפצע בצד הראש שלה עמית לא ראה שום פגיעה אחרת, אפילו שהוא ראה בבירור את עומאר דוחף מעין סכין לליבה.
"לילי!" הוא קרא לה "את בסדר?" הוא לא ידע מה לומר מלבד זה.
"היא נשאה את עינייה אליו וליבו פעם בעוצמה, אפילו פצועה ועם דם זולג במורד צד ראשה היא הייתה כל כך יפה.
"אני בסדר עמית, תודה שהגעת." היא אמרה באותו טון רגוע בו תמיד השתמשה.
"אבל אתה צריך להתרחק מכאן, אתה נמצא בסכנה בעודך באזור זה" היא הוסיפה.
"הכול בסדר, ברזרקר כבר טיפל בעומאר" עמית העיף מבט אל שאריות המאגי, לא נותר שם הרבה.
לילי הביטה גם היא אל הגופה אך נדה בראשה.
"הוא הספיק להסב נזק לגביע הקדוש, אתה בסכנה כל עוד אתה באזור של זכרון יעקוב"
"הגביע הקדוש?" עמית לא הבין את התשובה שלה, אולי היא עוד מבולבלת מהמכה שהיא קיבלה בראש?
היא הרימה את התליון שלה, קפוץ בתוך אגרופה ועמית ראה קרני אור מבצבצות מבין אצבעותיה.
"נשאתי עימי את הגביע הקדוש הזוטר, עומאר חסן גילה זאת והשתמש בכלי מיוחד על מנת להסב לו נזק. עכשיו הוא אינו יציב וההשמדה שלו תגרום להרס רב באזור. לכן עליך להתרחק מכאן ככל האפשר.
באותו רגע מתנקשת הופיעה לצידם, מושיט יד לתמוך בלילי.
""את בסדר" מתנקשת אמרה זאת בהקלה ניכרת "אני מצטערת, קשת מנע ממני להגיע לעזור לך. אני שמחה שאת בסדר"
"אני בסדר" היא ענתה למשרתת שלה "אבל זה מסמן את סיום השתתפותי במלחמת הגביע הקדוש של זכרון יעקוב."
מתנקשת הביטה בבהלה על לילי, מחפשת אחר פציעות נוספות, אך כשעיניה נחו על התליון שהיא אחזה בידה והמשיך להפיץ אור שהתגבר עם כל רגע עיניה התרככו.
לפני שמתנקשת הספיקה להגיב דמות נוספת נכנסה בפתח הבית הפרוץ.
לרגע עמית חשב שמדובר בקשת או במשה יעקוביאן, אבל הוא לא נראה כמו אף אחד מהם, הוא היה אדם בגובה ממוצע, קצת יותר גבוה מעמית, עיניו המלוכסנות העידו על מוצאו האסייתי, שערו היה מעין גוון שבין חום לאדום אך קווצות שער לבנות החלו להופיע בו.
בכל יד הוא אחז חרב, אחת לבנה ואחת שחורה.
בפעם הראשונה מאז שהוא הכיר אותה, עמית שמע רגש בקולה של לילי. הפתעה.
"דוד שירו?! מה אתה עושה פה?"
הגבר, שירו, התנשף כאילו רץ כל הדרך לכאן.
"לילי! מצטער שלא הגעתי קודם. את בסדר?"
הוא היה הדמות השלישית שווידאה את מצבה של לילי.
"אני בסדר," היא הנהנה לעברו בעוד הוא מביט בחשד בדם שזולג במורד ראשה. "אך הגביע הקדוש הזוטר נפגע"
שירו עזב את החרבות והן התפוגגו לניצוצות באוויר בעודו מתקרב.
עמית פינה לו את מקומו לצד לילי שעדיין הייתה חצי שכובה על הרצפה.
"תראי לי"
לילי הושיט לו את התליון שלה, פותחת את ידה.
האור שהופץ ממנו יצא דרך סדקים שהתפשטו לאורך התליון, ועכשיו האור רק התחזק.
"אני אוכל לירות אותו בעזרת הקשת שלי, לכיוון הים. נמזער את הנזק." שירו אמר לה אך לילי נדה בראשה.
"אתה יודע שזה לא יעבוד." היא אמרה לו "אתה יותר מכולם יודע כמה הרס זה יחולל" עוד פעם הרגשות עזבו את קולה.
שירו נותר בדממה, כורע לצידה.
"לא נספיק לפנות את המושבה" היא אמרה לו.
הוא כרע שם בדממה לעוד כמה רגעים לפני שהוא ענה לה.
"איליה לעולם לא תסלח לך, והיא לא תסלח לי, לא עוד פעם"
"אני מצטערת" היא אמרה לו, "אבל אני סולחת לך בשמה"
ואז לילי סגרה את האגרוף שלה סביב התליון פעם נוספת.
וקירבה אותו לליבה.
היא פנתה לעמית ולמתנקשת, ולברזרקר שעמד מאחוריה.
"ביי עמית, ביי יעל, ביי ברזרקר. הייתם לי לחברים, תודה"
לפני שעמית הספיק לומר משהו האור הלבן התחזק עשרות מונים, מסנוור אותו. כשהאור שכח לא לילי ולא התליון היו שם.
לילי הביטה בספל בלי להרים אותו.
שני משרתים נפלו, רומח ורוכב. שני אדונים ממשפחות מאגי מבוססות ובעלות עוצמה ואמצעים. נשארו המקומיים, אדונו של מכשף, אדונו של קשת ועמית, שיעמדו כנגד שליטה ואליין רוטשילד.
ארבעה אדונים ומשרתים כנגדה, כולל לילי עצמה.
אבל הסיכוי שהם כולם ישתפו כך פעולה...
האדון היחיד מבניהם שלילי טרם יצרה איתו קשר היה האדון של מכשף. יוסוף חסן היה גורם לא ידוע וחלילי הייתה תחושה שלא הוא היה מי שקיבל את ההחלטות.
היא צריכה לדבר איתו, והיא צריכה לדבר עם מכשף. אבל היכולות של מכשף היוו בעיה, לילי תוכל לדבר איתה רק אם המשרתת תבחר זאת.
בעודה חושבת ומתחילה להושיט את ידה אל ספל התה אחד המיתרים הלבנים שהיו מתוחים סביב הבית שלה נקרע.
לילי מייד קמה על רגליה, מכינה את הזימון של העוזרים שלה. מתנקשת גם כן, התפוגגה ללא מילה ויצאה לבדוק את סביבת הבית.
מבין האדונים הנותרים הסביר ביותר שיתקוף אותה בביתה הייתה אליין רוטשילד עצמה. אפילו שהאדונית מבית רוטשילד לא ביצעה שום מהלך מאז שזימנה את המשרתת שלה, אלה רק התבצרה בבית האחוזה של משפחתה. אבל אם היא החליטה לפעול עכשיו, ולתקוף את לילי כך...
לילי שלפה את הטלפון החכם שלה, מכשיר טכנולוגי בו לא נהגה להשתמש. היא שילחה הודעה מהירה לעמית שלום, מעדכנת אותו בסכנה ומבקשת את עזרתו.
הוא הגיב לה שהוא וברזרקר בדרכם אליה.
לילי ביצעה תנועה חדה עם ידה הימנית, מושכת אינספור חוטים לבנים שעד רגע לא נראו, רשת ההגנה סביב ביתה התהדקה.
ואז החוטים בידה נקרעו כולם כאחד.
היא זימנה את הזאבים שלה, מתמקמת ליד דלת הכניסה הראשית של הבית.
היו לה עוד שכבות הגנה, אבל היא סמכה עליהן פחות מהמאגיה הטבעית שלה שהיא פרסה באזור ונוטרלה בקלות. האם זאת עבודתה של שליטה? או של אליין רוטשילד עצמה?
מתנקשת הופיע לידה.
"דמות אחת, נראה שהיא טוותה תחום מוגבל מסביב לכל המבנה, כך היא ניטרלה את המאגיה שלך. שאחסל אותה?"
אם אכן מדובר באליין רוטשילד אז זו הזדמנות פז.
"כן, תשתמשי בכל מה שאת יכולה, תוודאי שהיא לא יוצאת מכאן בחיים" היא הורתה למשרתת שלה.
מתנקשת הנהנה ונעלמה בשנית.
דלת הבית נפתחה. דמות עטויית ברדס כהה עמדה על מפתן הדלת.
∆
עמית קיבל את ההודעה של לילי בזמן שהוא צחצח שיניים. הוא בדק את הטלפון שלו ביד אחת ובאחרת המשיך להניע את המברשת אחורה וקדימה.
ואז הוא עצר.
הוא זרק את המברשת מידו, ורץ החוצה, יורק את שאריות משחת השיניים רק כשהוא כבר היה מחוץ לבית.
ההודעה של לילי הייתה פשוטה מאוד.
"מתקפה על הבית שלי, צריכה עזרה"
היא תמיד דיברה בצורה פשוטה, אבל משום מה הפעם עמית הרגיש שיש משהו שונה בבקשה שלה לעזרה, מעין חרדה שמילאה את ליבו.
ברזרקר עקב אחריו, צעדיו הגדולים מאפשרים לו להדביק את הקצב של עמית בקלות.
עמית רץ בכל כוחו, אבל זה לקח זמן להגיע למקום מגוריה של לילי בזכרון יעקוב, הוא גר במרכז המושבה בעוד היא גרה בקצה השכונה שפנתה לבנימינה, קרובה לגני הנדיב מסיבות שהיא הגדירה כאסטרטגיות.
הוא הרגיש יד גדולה על עורף חולצתו ואז הוא הונף באוויר, ברזרקר הרים אותו ואז הגביר מהירות.
מהר מאוד ביתה של לילי אייזנברן נחשף לפניהם, מולו מראה מוזר.
מתנקשת הופיע ונעלמה שוב ושוב, מתחמקת מטחים של חצים כחולים. קשת.
עמית לא ראה אותו, או את האדון שלו, אבל דלת ביתה של לילי עמדה פתוחה לרווחה ובעודו מסתכל ניצוץ לבן שהוא למד לזהות כמאגיה הטבעית של לילי הבליח מבפנים.
"ברזרקר, תכניס אותנו פנימה"
המשרת שלו הנהן והמשיך לרוץ קדימה, הודף חץ של אור כחול על לחי החמור שבה השתמש כנשק.
הם נכנסו לבית, רק שברזרקר היה כל כך גדול שהם לקחו חלק מהמשקוף של דלת הכניסה איתם, מפזרים שברי עץ ובלוקים אל מבואת הכניסה.
שם עמית ראה מחזה שגרם לדמות לקפוא.
לילי הייתה שכובה על גבה על הרצפה, דם שתת מפצע בצד הראש שלה, מעליה רכנה דמות מוכרת לעמית.
הפרוטזה שהייתה מחוברת לגשם רגלו חרקה בעודו לוחץ משהו אל תוך חזה של לילי, ממש מעל לוח ליבה.
עומאר חסן דימם מעשרות שריטות ופצעים לכל אורך גופו, חלק מצידו של פניו שעמית יכל לראות היה חרוך ועינו הייתה סגורה ונפוחה.
ועדיין הוא צחק, הצחוק שלו נקטע לרגע והוא ירק דם הצידה, הוא חזר לצחוק ואז הצחוק שלו נקטע לתמיד כשהנשק של ברזרקר הפך אותו לכתם על קיר הסלון של לילי.
עמית רץ אליה, בעודו רוכן לצידה עינייה נפקחו.
התשתיות האדומות הביטו בו, מעורפלות לרגע לפני שהן התמקדו בו.
מיד היד שלה נורתה מעלה, אוחזת בתליון הכסף הגדול שתמיד ענדה לצווארה.
מעבר לפצע בצד הראש שלה עמית לא ראה שום פגיעה אחרת, אפילו שהוא ראה בבירור את עומאר דוחף מעין סכין לליבה.
"לילי!" הוא קרא לה "את בסדר?" הוא לא ידע מה לומר מלבד זה.
"היא נשאה את עינייה אליו וליבו פעם בעוצמה, אפילו פצועה ועם דם זולג במורד צד ראשה היא הייתה כל כך יפה.
"אני בסדר עמית, תודה שהגעת." היא אמרה באותו טון רגוע בו תמיד השתמשה.
"אבל אתה צריך להתרחק מכאן, אתה נמצא בסכנה בעודך באזור זה" היא הוסיפה.
"הכול בסדר, ברזרקר כבר טיפל בעומאר" עמית העיף מבט אל שאריות המאגי, לא נותר שם הרבה.
לילי הביטה גם היא אל הגופה אך נדה בראשה.
"הוא הספיק להסב נזק לגביע הקדוש, אתה בסכנה כל עוד אתה באזור של זכרון יעקוב"
"הגביע הקדוש?" עמית לא הבין את התשובה שלה, אולי היא עוד מבולבלת מהמכה שהיא קיבלה בראש?
היא הרימה את התליון שלה, קפוץ בתוך אגרופה ועמית ראה קרני אור מבצבצות מבין אצבעותיה.
"נשאתי עימי את הגביע הקדוש הזוטר, עומאר חסן גילה זאת והשתמש בכלי מיוחד על מנת להסב לו נזק. עכשיו הוא אינו יציב וההשמדה שלו תגרום להרס רב באזור. לכן עליך להתרחק מכאן ככל האפשר.
באותו רגע מתנקשת הופיעה לצידם, מושיט יד לתמוך בלילי.
""את בסדר" מתנקשת אמרה זאת בהקלה ניכרת "אני מצטערת, קשת מנע ממני להגיע לעזור לך. אני שמחה שאת בסדר"
"אני בסדר" היא ענתה למשרתת שלה "אבל זה מסמן את סיום השתתפותי במלחמת הגביע הקדוש של זכרון יעקוב."
מתנקשת הביטה בבהלה על לילי, מחפשת אחר פציעות נוספות, אך כשעיניה נחו על התליון שהיא אחזה בידה והמשיך להפיץ אור שהתגבר עם כל רגע עיניה התרככו.
לפני שמתנקשת הספיקה להגיב דמות נוספת נכנסה בפתח הבית הפרוץ.
לרגע עמית חשב שמדובר בקשת או במשה יעקוביאן, אבל הוא לא נראה כמו אף אחד מהם, הוא היה אדם בגובה ממוצע, קצת יותר גבוה מעמית, עיניו המלוכסנות העידו על מוצאו האסייתי, שערו היה מעין גוון שבין חום לאדום אך קווצות שער לבנות החלו להופיע בו.
בכל יד הוא אחז חרב, אחת לבנה ואחת שחורה.
בפעם הראשונה מאז שהוא הכיר אותה, עמית שמע רגש בקולה של לילי. הפתעה.
"דוד שירו?! מה אתה עושה פה?"
הגבר, שירו, התנשף כאילו רץ כל הדרך לכאן.
"לילי! מצטער שלא הגעתי קודם. את בסדר?"
הוא היה הדמות השלישית שווידאה את מצבה של לילי.
"אני בסדר," היא הנהנה לעברו בעוד הוא מביט בחשד בדם שזולג במורד ראשה. "אך הגביע הקדוש הזוטר נפגע"
שירו עזב את החרבות והן התפוגגו לניצוצות באוויר בעודו מתקרב.
עמית פינה לו את מקומו לצד לילי שעדיין הייתה חצי שכובה על הרצפה.
"תראי לי"
לילי הושיט לו את התליון שלה, פותחת את ידה.
האור שהופץ ממנו יצא דרך סדקים שהתפשטו לאורך התליון, ועכשיו האור רק התחזק.
"אני אוכל לירות אותו בעזרת הקשת שלי, לכיוון הים. נמזער את הנזק." שירו אמר לה אך לילי נדה בראשה.
"אתה יודע שזה לא יעבוד." היא אמרה לו "אתה יותר מכולם יודע כמה הרס זה יחולל" עוד פעם הרגשות עזבו את קולה.
שירו נותר בדממה, כורע לצידה.
"לא נספיק לפנות את המושבה" היא אמרה לו.
הוא כרע שם בדממה לעוד כמה רגעים לפני שהוא ענה לה.
"איליה לעולם לא תסלח לך, והיא לא תסלח לי, לא עוד פעם"
"אני מצטערת" היא אמרה לו, "אבל אני סולחת לך בשמה"
ואז לילי סגרה את האגרוף שלה סביב התליון פעם נוספת.
וקירבה אותו לליבה.
היא פנתה לעמית ולמתנקשת, ולברזרקר שעמד מאחוריה.
"ביי עמית, ביי יעל, ביי ברזרקר. הייתם לי לחברים, תודה"
לפני שעמית הספיק לומר משהו האור הלבן התחזק עשרות מונים, מסנוור אותו. כשהאור שכח לא לילי ולא התליון היו שם.