פרק 8
עומאר חש את הכוחות המתנגשים בצד השני של המושבה, אדונו של ברזרקר החליט סוף סוף לחשוף את המשרת שלו. אך עומאר עצמו לא תכנן להצטרף לקטטה ההיא, היו לו דברים חשובים יותר כאן.
הוא עמד במרפסת בית בקיבוץ מעיין צבי, צופה אל העליה שעולה למושבה ממערב.
אבל הדמות לה חיכה טרם הופיע.
טקס הצפייה שביצע הבטיח לו שאדונו של מכשף יופיע כאן בעת זו, אדון שבאופן חריג לא טרח להקים הגנות כנגד טקס מסוג זה.
היומרנות שלו תהיה מפלתו, חשב לעצמו עומאר. רוכב ישב לידו והביט אל עבר הים.
"הייתי כאן פעם" רוכב אמר לו.
"אני זוכר את התחושה של האדמה הזאת"
שריר בפניו של עומאר קפץ, לא היה לו כוח לנוסטלגיה עכשיו.
הם המשיכו להמתין שם לאדון של מכשף והעצבים של עומאר כבר היו קצרים.
לאורך הזמן ערפל החל לרדת סביבם והראות הידרדרה.
הוא לא אהב את המקום הזה, הכרמל היה גבעה מסריחה שיוחס לה הרבה יותר מדי. הגליל לעומת זאת היה מקום עתיר היסטוריה ועשיר בתרבות, יום אחד הוא ישלוט בו כולם יראו שהכרמל הוא לא יותר מכתם ירוק בדרך לים.
הערפל המשיך לעלות והסבלנות של עומאר כבר פקעה.
"רוכב, נלך מפה. זה לא שווה את ההמתנה" הוא הורה למשרת שלו.
אך כשהוא הסתובב רוכב לא היה שם.
"צסק" המשרת ככל הנראה החליט שהוא מאס בהמתנה והלך לעסוק במשהו אחר. לא משנה.
עומאר פנה לצאת מהמרפסת, אך לאחר כמה נסיונות גילה כי אינו מצליח למצוא את דלת היציאה. כה כבד היה הערפל שלא ראה אותה.
ערפל כזה היה אולי נפוץ במדרונות של הר כנען אבל בערב אביב בכרמל היה חריג ביותר.
עומאר נדרך, "רוכב!" הוא קרא פעם נוספת.
אין תשובה.
הוא הוציא מכיסו מטוטלת עשויה זהב ומשובצת יהלומים. הוא הטיל אותה מידו, מחזיק בקצה אחד של השרשרת העדינה ממנה הייתה תלויה.
מיד המטוטלת החלה לנוע לכל כיוון ולאחר כמה תזזיות כאלו נדמה ונשארה כמתה תלויה מידו.
עומאר הרים את ידו וקרא "רוכב! אני פוקד עליך, בוא אלי!" אחד משלושת הסימנים האדומים על גב ידו דהה והתפוגג.
רוכב הופיע לצידו, עדיין ישוב.
"הו. אז הבנת שאתה במלכודת, גוזל מאגי קטן" הקול היה קטיפתי, אך עומאר שמע את המאנה הרקומה בתוכו. מכשף, זה חייב להיות. אף מאגי אחר לא היה מסוגל להערים עליו כך.
רוכב נדרך ונעמד, שריון הברונזה שלו מתגבש סביבו.
"הראי את עצמך, או שאת מפחדת מעימות ישיר נגדי? אומרים שמכשף הוא מגדולי המאגי, שאין מאגי מודרנים שיכולים לעמוד מולו, אם כך אין לך מה לפחד לא?" עומאר קרא אל הערפל, שעכשיו כשהוא התרכז, הוא הבחין שהריח מריח מסויים. הוא לא הצליח לשים את האצבע על זה, לא עשן, משהו אחר...
מן הערפל הגיחה לאיטה דמות ויצרו של עומאר זעק לו. היא הייתה האישה היפה ביותר. לא היפה ביותר שעומאר ראה, אלה היפה ביותר, אי פעם, מכולן. היא כמובן ידעה זאת, כיוון שהיא לבשה כמעט שום דבר, רק מעטה בד סביב חלציה וחזה, אך שאר גופה היה מכוסה זהב ויהלומים.
היא הייתה אישה שהתאימה לטעמו של עומאר, הוא כמעט תהה למה לא הוא זה שזימן אותה.
ביד אחת היא החזיקה מכשיר שעזר לעומאר להגיע למסקנה שלו על הערפל.
קטורת.
היא החזיקה משרשרת זהובה כלי להפצת קטורת.
"רוכב, שבור אותה" הוא הורה.
המשרת שלו ציית.
"העדפתי להתעמת עם רומח, אך אני מניח שזה יצטרך לחכות לשלב מאוחר יותר במלחמה הזאת" רוכב ציין בעודו שולף חרב רוכבים ארוכה ומשסף איתה אל עבר מכשף.
הלהב עבר רק דרך עננת קטורת.
"נו נו נו" הקול הקטיפתי שלה נשמע מסביבם, מקורו לא ברור.
רוכב הסתובב, מחפש בעיניו אחר מקור הקול.
דמו של עומאר רתח, משחקים בו. כמו חתול עם עכבר שהוא תפס, אבל הלורד העתידי של הגליל ואדונו של רוכב הוא לא עכבר! הוא עיט דורס.
"רוכב!" הוא קרא בפעם השלישית. "עשה זאת!" הוא ציווה עליו.
המשרת שלו הנהן, החזיר את חרבו לנדנה וקרא "מרכבות בבל!"
רעש גלגלים מילא את האוויר ועשן הקטורת החל להתפזר.
"אה, אז אתה האחד שהרס את מה שהוא בנה, חבל. עכשיו אצטרך לחסל אותך בשם הנקם." הקול עכשיו בבירור הגיע משמאלם ושניהם הסתובבו, רואים דרך הערפל המתפזר את אותה הדמות בעלת האוזניים הפרוותיות. זנבה נע מאחוריה בתנועה מהפנטת.
"שלושת הקושיות" היא קראה.
עוצמת רעש גלגלי המרכבות התעצמה, אך מולם הופיעו שלושה דמויות קטנות יותר, דמויות שועלים בעלי קרניים, כל אחד מהם בצבע אחר מהאחרים.
רוכב עלה על מרכבה עשוייה ברונזה שהגיחה מבעד לערפל, שולף פעם נוספת את חרבו ומסתער אל עבר מכשף.
"אה אה אה" היא נדה בראשה "ממלכת שבא" הערפל התגבש מחדש, מסתיר את דמותה מחדש, רק שהפעם הוא היה עבה יותר, מוצק יותר.
המרכבה של רוכב פגשה בקיר הערפל ולאחר רגע של מאבק פרצה דרכו.
אך שאריות של ערפל נדבקו אליה, מתלפפים סביב צירי הגלגלים ונתלים על צידי הגוף.
ואז השועל הראשון הגיע לרוכב, ששיסף לעברו בחרבו.
החור בערפל נסגר ועומאר לא ראה מה קרה לאחר מכן.
במקום זה הוא נשם עמוק, ואז נשף דרך האף.
הוא הרים את המטוטלת שלו, אחד הכלים החשובים והיקרים ביותר ברשותו.
היהלומים המשובצים בה החלו לזהור כשהוא נתן לפראנה שלו לזרום דרך הכלי.
הוא עכשיו ידע מה הוא מחפש.
הוא אמר 10 מילים, הטון שלו גובל בשירה או מזמור תפילה.
המטוטלת החלה להימשך לצד אחד ואז בבת אחת המריאה כנגד כוח המשיכה והצביעה על נקודה אחת. רק אחיזתו של עומאר מנעה ממנו להתעופף לכיוון זה.
חיוך זדוני עלה על פניו של המאגי הצעיר והוא שחרר את אחיזתו.
המטוטלת עטה כמו עיט שצולל על טרפו.
פלאנק! קול הפגיעה הרטוב גרם לעומאר להרחיב את חיוכו. בעוד רוכב יטפל בפאנטסם האצילי שמכשף זימנה הוא כבר יטפל במכשף עצמה!
הוא הלך בעקבות מעוף המטוטלת, שובל דק של זהב מופיע רק לעיניו ומנחה אותו.
הוא במהירות מצא את מכשף, שרועה על האדמה, דם שותת מהפצע החודר בבטנה.
כלי הקטורת שלה היה שמוט על ידה ועומאר הניח את רגלו עליו. הוא הרים את ידו והמטוטלת עפה חזרה אל כף ידו הפתוחה.
הוא מחה ממנה את הדם בזהירות ואז תלה אותה מגף ידו מעל רקתה של מכשף, צופה בעוויות משתלטות על אוזניה.
"היומרנות שלך היא מפלתך" הוא אמר, כמו שהוא חשב בהתחלה, "חשבת שתוכלי להתמודד מולי. טעית" והוא החל לשחרר את אצבעותיו מאחיזתן על שרשרת המטוטלת.
משב אקראי של רוח הסיט את שערה השופע של מכסף, חושף לרגע את פניה.
עומאר ראה שפיה מעוות לחיוך ועיניה הירוקות מרצדות באור.
ואז כלי הקטורת עליו עדיין עמד התפוצץ.
∆
עומאר פקח את עיניו, משהו טלטל אותו ואז מבטו התפקס והוא ראה את פניו של רוכב.
רוכב נשא אותו בידיו בעודו מתקדם במהירות למקום לא ידוע. רוכב היה נראה חבוט, שריונו מעוקם במקומות ומלוכלך בעפר.
רגלו של עומאר כאבה, כאב עז.
הוא הביט מטה ולא הבין.
הרגל שלו כאבה.
אך מתחת לברך ימין שלו לא היה דבר.
הוא עמד במרפסת בית בקיבוץ מעיין צבי, צופה אל העליה שעולה למושבה ממערב.
אבל הדמות לה חיכה טרם הופיע.
טקס הצפייה שביצע הבטיח לו שאדונו של מכשף יופיע כאן בעת זו, אדון שבאופן חריג לא טרח להקים הגנות כנגד טקס מסוג זה.
היומרנות שלו תהיה מפלתו, חשב לעצמו עומאר. רוכב ישב לידו והביט אל עבר הים.
"הייתי כאן פעם" רוכב אמר לו.
"אני זוכר את התחושה של האדמה הזאת"
שריר בפניו של עומאר קפץ, לא היה לו כוח לנוסטלגיה עכשיו.
הם המשיכו להמתין שם לאדון של מכשף והעצבים של עומאר כבר היו קצרים.
לאורך הזמן ערפל החל לרדת סביבם והראות הידרדרה.
הוא לא אהב את המקום הזה, הכרמל היה גבעה מסריחה שיוחס לה הרבה יותר מדי. הגליל לעומת זאת היה מקום עתיר היסטוריה ועשיר בתרבות, יום אחד הוא ישלוט בו כולם יראו שהכרמל הוא לא יותר מכתם ירוק בדרך לים.
הערפל המשיך לעלות והסבלנות של עומאר כבר פקעה.
"רוכב, נלך מפה. זה לא שווה את ההמתנה" הוא הורה למשרת שלו.
אך כשהוא הסתובב רוכב לא היה שם.
"צסק" המשרת ככל הנראה החליט שהוא מאס בהמתנה והלך לעסוק במשהו אחר. לא משנה.
עומאר פנה לצאת מהמרפסת, אך לאחר כמה נסיונות גילה כי אינו מצליח למצוא את דלת היציאה. כה כבד היה הערפל שלא ראה אותה.
ערפל כזה היה אולי נפוץ במדרונות של הר כנען אבל בערב אביב בכרמל היה חריג ביותר.
עומאר נדרך, "רוכב!" הוא קרא פעם נוספת.
אין תשובה.
הוא הוציא מכיסו מטוטלת עשויה זהב ומשובצת יהלומים. הוא הטיל אותה מידו, מחזיק בקצה אחד של השרשרת העדינה ממנה הייתה תלויה.
מיד המטוטלת החלה לנוע לכל כיוון ולאחר כמה תזזיות כאלו נדמה ונשארה כמתה תלויה מידו.
עומאר הרים את ידו וקרא "רוכב! אני פוקד עליך, בוא אלי!" אחד משלושת הסימנים האדומים על גב ידו דהה והתפוגג.
רוכב הופיע לצידו, עדיין ישוב.
"הו. אז הבנת שאתה במלכודת, גוזל מאגי קטן" הקול היה קטיפתי, אך עומאר שמע את המאנה הרקומה בתוכו. מכשף, זה חייב להיות. אף מאגי אחר לא היה מסוגל להערים עליו כך.
רוכב נדרך ונעמד, שריון הברונזה שלו מתגבש סביבו.
"הראי את עצמך, או שאת מפחדת מעימות ישיר נגדי? אומרים שמכשף הוא מגדולי המאגי, שאין מאגי מודרנים שיכולים לעמוד מולו, אם כך אין לך מה לפחד לא?" עומאר קרא אל הערפל, שעכשיו כשהוא התרכז, הוא הבחין שהריח מריח מסויים. הוא לא הצליח לשים את האצבע על זה, לא עשן, משהו אחר...
מן הערפל הגיחה לאיטה דמות ויצרו של עומאר זעק לו. היא הייתה האישה היפה ביותר. לא היפה ביותר שעומאר ראה, אלה היפה ביותר, אי פעם, מכולן. היא כמובן ידעה זאת, כיוון שהיא לבשה כמעט שום דבר, רק מעטה בד סביב חלציה וחזה, אך שאר גופה היה מכוסה זהב ויהלומים.
היא הייתה אישה שהתאימה לטעמו של עומאר, הוא כמעט תהה למה לא הוא זה שזימן אותה.
ביד אחת היא החזיקה מכשיר שעזר לעומאר להגיע למסקנה שלו על הערפל.
קטורת.
היא החזיקה משרשרת זהובה כלי להפצת קטורת.
"רוכב, שבור אותה" הוא הורה.
המשרת שלו ציית.
"העדפתי להתעמת עם רומח, אך אני מניח שזה יצטרך לחכות לשלב מאוחר יותר במלחמה הזאת" רוכב ציין בעודו שולף חרב רוכבים ארוכה ומשסף איתה אל עבר מכשף.
הלהב עבר רק דרך עננת קטורת.
"נו נו נו" הקול הקטיפתי שלה נשמע מסביבם, מקורו לא ברור.
רוכב הסתובב, מחפש בעיניו אחר מקור הקול.
דמו של עומאר רתח, משחקים בו. כמו חתול עם עכבר שהוא תפס, אבל הלורד העתידי של הגליל ואדונו של רוכב הוא לא עכבר! הוא עיט דורס.
"רוכב!" הוא קרא בפעם השלישית. "עשה זאת!" הוא ציווה עליו.
המשרת שלו הנהן, החזיר את חרבו לנדנה וקרא "מרכבות בבל!"
רעש גלגלים מילא את האוויר ועשן הקטורת החל להתפזר.
"אה, אז אתה האחד שהרס את מה שהוא בנה, חבל. עכשיו אצטרך לחסל אותך בשם הנקם." הקול עכשיו בבירור הגיע משמאלם ושניהם הסתובבו, רואים דרך הערפל המתפזר את אותה הדמות בעלת האוזניים הפרוותיות. זנבה נע מאחוריה בתנועה מהפנטת.
"שלושת הקושיות" היא קראה.
עוצמת רעש גלגלי המרכבות התעצמה, אך מולם הופיעו שלושה דמויות קטנות יותר, דמויות שועלים בעלי קרניים, כל אחד מהם בצבע אחר מהאחרים.
רוכב עלה על מרכבה עשוייה ברונזה שהגיחה מבעד לערפל, שולף פעם נוספת את חרבו ומסתער אל עבר מכשף.
"אה אה אה" היא נדה בראשה "ממלכת שבא" הערפל התגבש מחדש, מסתיר את דמותה מחדש, רק שהפעם הוא היה עבה יותר, מוצק יותר.
המרכבה של רוכב פגשה בקיר הערפל ולאחר רגע של מאבק פרצה דרכו.
אך שאריות של ערפל נדבקו אליה, מתלפפים סביב צירי הגלגלים ונתלים על צידי הגוף.
ואז השועל הראשון הגיע לרוכב, ששיסף לעברו בחרבו.
החור בערפל נסגר ועומאר לא ראה מה קרה לאחר מכן.
במקום זה הוא נשם עמוק, ואז נשף דרך האף.
הוא הרים את המטוטלת שלו, אחד הכלים החשובים והיקרים ביותר ברשותו.
היהלומים המשובצים בה החלו לזהור כשהוא נתן לפראנה שלו לזרום דרך הכלי.
הוא עכשיו ידע מה הוא מחפש.
הוא אמר 10 מילים, הטון שלו גובל בשירה או מזמור תפילה.
המטוטלת החלה להימשך לצד אחד ואז בבת אחת המריאה כנגד כוח המשיכה והצביעה על נקודה אחת. רק אחיזתו של עומאר מנעה ממנו להתעופף לכיוון זה.
חיוך זדוני עלה על פניו של המאגי הצעיר והוא שחרר את אחיזתו.
המטוטלת עטה כמו עיט שצולל על טרפו.
פלאנק! קול הפגיעה הרטוב גרם לעומאר להרחיב את חיוכו. בעוד רוכב יטפל בפאנטסם האצילי שמכשף זימנה הוא כבר יטפל במכשף עצמה!
הוא הלך בעקבות מעוף המטוטלת, שובל דק של זהב מופיע רק לעיניו ומנחה אותו.
הוא במהירות מצא את מכשף, שרועה על האדמה, דם שותת מהפצע החודר בבטנה.
כלי הקטורת שלה היה שמוט על ידה ועומאר הניח את רגלו עליו. הוא הרים את ידו והמטוטלת עפה חזרה אל כף ידו הפתוחה.
הוא מחה ממנה את הדם בזהירות ואז תלה אותה מגף ידו מעל רקתה של מכשף, צופה בעוויות משתלטות על אוזניה.
"היומרנות שלך היא מפלתך" הוא אמר, כמו שהוא חשב בהתחלה, "חשבת שתוכלי להתמודד מולי. טעית" והוא החל לשחרר את אצבעותיו מאחיזתן על שרשרת המטוטלת.
משב אקראי של רוח הסיט את שערה השופע של מכסף, חושף לרגע את פניה.
עומאר ראה שפיה מעוות לחיוך ועיניה הירוקות מרצדות באור.
ואז כלי הקטורת עליו עדיין עמד התפוצץ.
∆
עומאר פקח את עיניו, משהו טלטל אותו ואז מבטו התפקס והוא ראה את פניו של רוכב.
רוכב נשא אותו בידיו בעודו מתקדם במהירות למקום לא ידוע. רוכב היה נראה חבוט, שריונו מעוקם במקומות ומלוכלך בעפר.
רגלו של עומאר כאבה, כאב עז.
הוא הביט מטה ולא הבין.
הרגל שלו כאבה.
אך מתחת לברך ימין שלו לא היה דבר.