פרק 13
משה המתין למרגלות הבניין שעל גגו ארב קשת פעם נוספת.
העסקה שלו עם עומאר השתלמה רק בצורה חלקית. לילי אייזנברן יצאה מהמלחמה אבל עומאר עצמו נהרג על ידי ברזרקר לפני שהוא העביר למשה את חותמי הפקודה הנותרים שלו. לא שמשה חש צער רב על המאגי, אבל הוא היה צריך את חותמי הפקודה האלה, ועם עומאר מת, לילי מתה, ולארי שכבר סירבה לו, לא נורתה לו ברירה מלבד להביס את אחד האדונים הנותרים ולקחת מהם את חותמי הפקודה שלהם.
עמית שלום וברזרקר נעלמו אחרי העניין על לילי אייזנברן, ומשה עדיין לא היה מוכן לעמוד מול שליטה של אליין רוטשילד, לכן מכשף והאדון שלה עלו על הכוונת שלו ושל קשת.
עמית הגיע מוכן לעימות הזה, הוא פרס את המגנים שלו סביב האזור בו הם המתינו שהיווה צוואר בקבוק בין שני החלקים של המושבה. או שמכשף והאדון שלה יעברו פה, או שעמית וברזרקר יופיעו מחדש ויעברו פה, כל מה שהוא צריך זה לחכות להם.
אז הוא חיכה להם.
ברגע שעשן הקטורת החל להופיע עמית נדרך, חלק מהעסקה שלו עם עומאר כללה תיאור של מכשף ושל היכולות שלה.
עמית החזיק ביומן שלו בחוזקה, זרז הקסם שלו מופיע במחשבותיו. סכין ארוכה נשלפת מנדן.
חומת זהב התרוממה סביבם, מונעת ממכשף לבסס טריטוריה בשליטתה לקרב הזה.
עשן הקטורת נהיה דליל יותר, אך לא התפוגג לגמרי. משה ידע שכל מאגי אחר לא היה מצליח לשמר את המאגיה כך בתוך התחום שלו, אך הוא לא ציפה לפחות ממכשף.
מבין סלילי העשן הדלילים הופיעה הדמות לה ציפה, מכשף עמדה שם, כלי הקטורת שלה מתנדנד מצד לצד ומנסה למלא את האזור בעוד עשן.
אוזניה הפרוותיות עמדו זקורות וזנבה התנוענעה מאחוריה.
"אתה יודע שאם אבחר להשתמש בפאנטסם האצילי שלי המגן שהרמת לא יעזור לך" היא אמרה לו בקול עשיר וקטיפתי.
"אני יודע" הוא לא חשב שהמגן שלו יהיה מה שינצח אותה, הוא ידע שאף מאגי לא יכול לעמוד בפני מכשף. לא, הוא סמך על קשת.
משה הרים את ידו, עדיין נטולה חותמי פקודה. " קשת!" הוא הורה למשרת, מצפה בכל רגע למטר של חצי אור כחולים.
כשכלום לא קרה מכשף חייכה אליו.
"קשת!" הוא הורה שוב למשרת "תקוף את מכשף!"
עדיין דבר לא קרה.
"אל תדאג זה קורה להרבה גברים, זה מגיע עם הגיל. בעיות ביצוע" מכשף לעגה לו ,עדיין לא עושה מהלך משלה.
קשת הופיע לצידו של משה, באופן לא אופייני הוא לא עטה חיוך על פניו.
"אני מבקש את סליחתך משה, אבל זה לא קרב שאוכל לעזור לך בו"
דמו של משה רתח, כל התוכניות שלו עבדו עד כה, ועכשיו קשת חייב לקלקל לו אותן! "קשת!" הוא צעק על המשרת, פניו מאדימות. "לא יכול להיות שאתה מתכוון שלא תתקוף אותה כי היא אישה יפה, השטויות שלך הספיקו לי! יש לנו מלחמה לנצח!"
קשת נד בראשו לשלילה "לא אוכל לתקוף את מכשף משה, כיוון שאף אב לא יתקוף את בתו"
משה הביט מבולבל בין המשרת האדמוני והחיוור למשרתת הספק אנושית, בעלת עור כהה. "היא אינה בתך קשת, אתה נתון תחת אשליה של מכשף" קשת נד בראשו פעם נוספת.
מעברו השני של הרחוב משה שמע את מכשף נאנחת. "הייתי צריכה לדעת שתזהה אותי, אבא" את המילה האחרונה ביטאה בצורה מוזרה, כמעט מלגלגת.
"לעולם לא הייתי יכול לטעות בכך. ואת אכן בתי, גם אם אינך מרוצה מכך" הוא הגיב לה, קולו רך באופן מפתיע.
"יש סיבה שהוא נבחר ולא אתה" היא השיבה לו בהתרסה "ובו בחרתי להיות לי למשפחה, לא בך"
קשת חייך אליה באותו רוך "אכן, ועדיין משפחה אנחנו"
"זה לא ימנע ממני לפגוע בך" היא הזהירה אותו. מרימה את כלי הקטורת שלי בצורה מאיימת.
"אני יודע, ועדיין, אב צריך להיות גאה בכך שהוא מוסר את הניצחון לבתו." הוא פרס את ידיו לרווחה כמו מצפה לקבל ממנה חיבוק, שומט את הקשת שלו לרצפה.
"קשת לא! אני מצווה עליך! השמד אותה!" משה קרא, מרים את ידו נטולת חותמי הפקודה "דוד!" הוא קרא, "חסל אותה בעזרת הקלע! השתמש בחמש אבנים!" אך ללא הועיל, קשת הסתכל עליו בעיניים רכות.
"סליחה משה"
ואז...
"ממלכת שבא"!" עשן הקטורת אפף את קשת לרגע ואז התפזר ברוח, לא משאיר לו זכר.
מלכת שבא ניצחה את המלך דוד.
העסקה שלו עם עומאר השתלמה רק בצורה חלקית. לילי אייזנברן יצאה מהמלחמה אבל עומאר עצמו נהרג על ידי ברזרקר לפני שהוא העביר למשה את חותמי הפקודה הנותרים שלו. לא שמשה חש צער רב על המאגי, אבל הוא היה צריך את חותמי הפקודה האלה, ועם עומאר מת, לילי מתה, ולארי שכבר סירבה לו, לא נורתה לו ברירה מלבד להביס את אחד האדונים הנותרים ולקחת מהם את חותמי הפקודה שלהם.
עמית שלום וברזרקר נעלמו אחרי העניין על לילי אייזנברן, ומשה עדיין לא היה מוכן לעמוד מול שליטה של אליין רוטשילד, לכן מכשף והאדון שלה עלו על הכוונת שלו ושל קשת.
עמית הגיע מוכן לעימות הזה, הוא פרס את המגנים שלו סביב האזור בו הם המתינו שהיווה צוואר בקבוק בין שני החלקים של המושבה. או שמכשף והאדון שלה יעברו פה, או שעמית וברזרקר יופיעו מחדש ויעברו פה, כל מה שהוא צריך זה לחכות להם.
אז הוא חיכה להם.
ברגע שעשן הקטורת החל להופיע עמית נדרך, חלק מהעסקה שלו עם עומאר כללה תיאור של מכשף ושל היכולות שלה.
עמית החזיק ביומן שלו בחוזקה, זרז הקסם שלו מופיע במחשבותיו. סכין ארוכה נשלפת מנדן.
חומת זהב התרוממה סביבם, מונעת ממכשף לבסס טריטוריה בשליטתה לקרב הזה.
עשן הקטורת נהיה דליל יותר, אך לא התפוגג לגמרי. משה ידע שכל מאגי אחר לא היה מצליח לשמר את המאגיה כך בתוך התחום שלו, אך הוא לא ציפה לפחות ממכשף.
מבין סלילי העשן הדלילים הופיעה הדמות לה ציפה, מכשף עמדה שם, כלי הקטורת שלה מתנדנד מצד לצד ומנסה למלא את האזור בעוד עשן.
אוזניה הפרוותיות עמדו זקורות וזנבה התנוענעה מאחוריה.
"אתה יודע שאם אבחר להשתמש בפאנטסם האצילי שלי המגן שהרמת לא יעזור לך" היא אמרה לו בקול עשיר וקטיפתי.
"אני יודע" הוא לא חשב שהמגן שלו יהיה מה שינצח אותה, הוא ידע שאף מאגי לא יכול לעמוד בפני מכשף. לא, הוא סמך על קשת.
משה הרים את ידו, עדיין נטולה חותמי פקודה. " קשת!" הוא הורה למשרת, מצפה בכל רגע למטר של חצי אור כחולים.
כשכלום לא קרה מכשף חייכה אליו.
"קשת!" הוא הורה שוב למשרת "תקוף את מכשף!"
עדיין דבר לא קרה.
"אל תדאג זה קורה להרבה גברים, זה מגיע עם הגיל. בעיות ביצוע" מכשף לעגה לו ,עדיין לא עושה מהלך משלה.
קשת הופיע לצידו של משה, באופן לא אופייני הוא לא עטה חיוך על פניו.
"אני מבקש את סליחתך משה, אבל זה לא קרב שאוכל לעזור לך בו"
דמו של משה רתח, כל התוכניות שלו עבדו עד כה, ועכשיו קשת חייב לקלקל לו אותן! "קשת!" הוא צעק על המשרת, פניו מאדימות. "לא יכול להיות שאתה מתכוון שלא תתקוף אותה כי היא אישה יפה, השטויות שלך הספיקו לי! יש לנו מלחמה לנצח!"
קשת נד בראשו לשלילה "לא אוכל לתקוף את מכשף משה, כיוון שאף אב לא יתקוף את בתו"
משה הביט מבולבל בין המשרת האדמוני והחיוור למשרתת הספק אנושית, בעלת עור כהה. "היא אינה בתך קשת, אתה נתון תחת אשליה של מכשף" קשת נד בראשו פעם נוספת.
מעברו השני של הרחוב משה שמע את מכשף נאנחת. "הייתי צריכה לדעת שתזהה אותי, אבא" את המילה האחרונה ביטאה בצורה מוזרה, כמעט מלגלגת.
"לעולם לא הייתי יכול לטעות בכך. ואת אכן בתי, גם אם אינך מרוצה מכך" הוא הגיב לה, קולו רך באופן מפתיע.
"יש סיבה שהוא נבחר ולא אתה" היא השיבה לו בהתרסה "ובו בחרתי להיות לי למשפחה, לא בך"
קשת חייך אליה באותו רוך "אכן, ועדיין משפחה אנחנו"
"זה לא ימנע ממני לפגוע בך" היא הזהירה אותו. מרימה את כלי הקטורת שלי בצורה מאיימת.
"אני יודע, ועדיין, אב צריך להיות גאה בכך שהוא מוסר את הניצחון לבתו." הוא פרס את ידיו לרווחה כמו מצפה לקבל ממנה חיבוק, שומט את הקשת שלו לרצפה.
"קשת לא! אני מצווה עליך! השמד אותה!" משה קרא, מרים את ידו נטולת חותמי הפקודה "דוד!" הוא קרא, "חסל אותה בעזרת הקלע! השתמש בחמש אבנים!" אך ללא הועיל, קשת הסתכל עליו בעיניים רכות.
"סליחה משה"
ואז...
"ממלכת שבא"!" עשן הקטורת אפף את קשת לרגע ואז התפזר ברוח, לא משאיר לו זכר.
מלכת שבא ניצחה את המלך דוד.