פרק 3
משה וקשת ישבו על על גג מבנה ותצפתו על הרחוב התלול מתחתיו, אותי יותר נכון לומר שמשה ישב ותצפת בעוד שקשת שכב על גבו והביט בשמיים זרועי הכוכבים.
הם היו ממוקמים על גג היקב בכניסה הצפונית לזכרון יעקוב וריח הענבים והיין מילא את האוויר.
"מה אנחנו עושים כאן בעצם?" קשת שאל את האדון שלו, עיניו לא משות מהכוכבים מעליהם.
"אנחנו בודקים את השטח, ומנסים לגלות עוד מידע על האדונים והמשרתים האחרים במלחמה הזאת" משה ענה לו בלחישה.
קשת נאנח "כאחלו שאדון ומשרת פשוט יעברו כאן באוויר הפתוח ו..." הוא קטע את עצמו והסיט את מבטו אל הרחוב.
צעדי עקבים הדהדו על אבני המדרכה.
היא עטתה שמלה כחולה ארוכה וארוכת שרוולים, שערה הזהוב עוצב בסלילים שהתפזרו על כתפיה ומאחורי גבה, עינייה סקרו בחדות הרחוב מולה והיא נעצרה בהפגנתיות מול מבנה היקב עליו משה וקשת היו.
היא הניחה יד אחת על המותן שלה וצקצקה בלשונה.
"אתה הולך לגרום לי לחכות? בוא הנה ונדבר" היא אמרה, הקול שלה גבוה וצלול, עם שאריות מבטא אירופאי.
קשת ראה את משה סומר כולו, בבירור היה לו עבר עם האישה הזאת.
"אתה מכיר אותה?" הוא שאל את האדון שלו.
"ואלריאגליטה אדלפלט, התאומה הצעירה מבין השתיים. היא אחת המאגי המסוכנות ביותר בעולם" משה לא ציין בפני המשרת כי גם הייתה להם היסטוריה משותפת, את זה הוא שמר לעצמו.
"אם כך" המשרת הניף את קשתו ומתח את מיתרה, נקודה כחולה של אור נוצרה היכן שאצבעותיו נחו על המיתר.
"לא!" משה התחיל לעצור אותו אבל כבר היה מאוחר מדי, המשרת שיחרר את המיתר ונקודת האור עפה במהירות הבזק אל עבר המאגי, נמתחת לחץ עשוי אור כחול.
משה הביט בבעתה בחץ עף לעבר הפנים שלה, מצפה בכל רגע לראות אותו ננעץ בה.
במקום זאת החץ פגע במשהו בדרך ונעלם בניצוצות בוהקים. במקום בו נעלם החץ הופיע המשרתת.
שריון כסוף עטה אותו מכך רגל ועד הצוואר, משאיר את פניה חשופות, ביד אחת החזיקה מגן מתכת גדול וביד השניה חנית רומח ארוכים שעכשיו הצביעה בהם על המקום בו שהה משה.
הוא נרתע לאחור ואז התחיל להתקדם במלוא המהירות אל מדרגות במתכת בקצה הגג מהם עלה. הוא ירד בהן בכל המהירות שיכל, יד אחת אוחזת במעקה ליציבות ואחרת מצמידה את הכיפה לראשו שלא תעוף מחיפזון.
קשת החליט בנתיים שזה זמן טוב להתפוגג ונעלם.
משה המשיך לרוץ בכל מאודו ליד הבניין ואז נעצר בפתאומיות.
היא עמדה שם, המשרתת שלה ניצבת לצידה.
"משה יעקוביאן, הייתי צריכה לדעת שהשאפתנות שלך לא תותיר לך ברירה מלבד להשתתף במלחמת הגביע הקדוש על סף דלתך. ולתקוף אותי ככה ללא התראה, אני רואה שצברת אומץ מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו" היא חייכה אליו.
"ואלרי" הוא קרא לה ואז עצר, לא יודע מה לומר.
"אה אנחנו חברים שוב משה? אחרי שתקפת אותי כך?" היא עוד פעם הניחה יד כל המותן שלה בתנוחה הזאת שהיא הרגישה בה כל כך בנוח, צופה בו מלמעלה (היא פשוט הייתה גבוהה ממנו).
לעזאזל איתך קשת למה עשית את זה. משה חשב לעצמו, ובדיוק באותו רגע קשת החליט להתגבש מחדש הופיע לצידו.
"אה משה, למה לא אמרת לי שמלחמת הגביע הקדוש הזאת תכלול כאלה יפיפיות!" החיוך צבע את פניו של המשרת ועיניו ריצדו.
ואלרי הזעיפה פנים אל מול גסות הרוח וקראה למשרתת שלה, "רומח השמידי אותם"
למשה לא היה ספק לרגע שואלרי מסוגלת להרוג אותו, והוא ידע שקשת לא היה סיכוי בקרב פנים אל פנים מול רומח. הוא אחז בידו השמאלית את מפרק ידו הימנית, הרים אגרוף קפוץ ודיבר "קשת אני מצווה עליך" הכוח מילא את מילותיו "חלץ אותנו למבטחים"
"בכיף" המשרת בעל השער האדמוני צחק, הרים את הקשת שלו ושיגר מטח של חצי אור זוהרים אל עבר זוג הנשים שעמד מולם. רומח מיהרה להעמד בין החצים לבין האדונית שלה וחסמה אותם על המגן הגדול שנשאה.
כאשר היא הנמיכה את המגן, מוכנה להסתער על האויב, משה וקשת כבר לא היו שם.
הם היו במרחק כמה רחובות משם, קשת בדיוק הניח את האדון המתנשף שלו על הקרקע.
"שיט! חרא!" משה קרא ובעט באבן קטנה על הרצפה, מעיף אותה במורד הרחוב. "אני לא מאמין שבזבתי חותם פקודה על השטות הזאת"
"הכל בסדר, הבנתי איך אני יכול לנצח את רומח בפעם הבאה שנלחם" קשת אמר ברוגע, תולה את הקשת שלו חזרה על כתפו.
"כדי לך מאוד שזה יהיה נכון, הכנסת אותנו לצרות גדולות!" משה איים עליו ואז הביט סביבו, מנסה לאתר את הדרך חזרה אל המסתור שהוא ארגן להם.
"זה בכיוון הזה" קשת אמר לו, ומשה העיף לו מבט זועף אבל צעד באותו כיוון אליו המשרת הצביע.
∆
ואלריאגליטה אדלפלט פנתה אל המשרתת שלה, "תודה ששמרת עלי, ברדמנטה. את יכולה לחזור לצורה השקופה שלך"
ברדמנטה חייכה אליה ובעודה מתפוגגת אמרה "לשמור עליך היא המשימה החשובה ביותר שלי"
ואלרי חייכה אל הנקודה באוויר בה עד לפני רגע עמדה המשרתת שלה והמשיכה בדרכה. מתקדמת אל עבר הדמות הנוספת שהיא ידעה שממתינה מעבר לבניין הבא. היא הייתה בטוחה שאם משה לא היה כה מהיר לברוח האדון הנוסף היה מתערב ומנסה לחסל את שניהם, אבל לא כך היה.
במקום זאת היא עברה את הפינה הקרובה ומצאה את עומאר חסן, ממתין לה, המשרת שלו, רוכב, עומד בדממה לידו, דמותו עטויית השריון מאיימת מאחורי כתפו.
"מגדל השעון נואשים אם הם שלחו אותך לכאן" הוא התחיל וואלרי כבר הרגישה שהיא מיצתה את השיחה הזאת, היו מספיק גברים צעירים שחושבים שהם חשובים מדי בלונדון, זה הדבר האחרון שחסר לה.
"אני לא כאן בשליחות המגדל או הארגון. אני כאן מטעם עצמי. עכשיו סיימת להתגנדר ואתה רוצה לומר את מה שבאת בשבילו?"
עומאר עמד שם רגע בשקט, מזעיף פנים.
"אני מציע ברית זמנית, נאחד כוחות לחסל את רוטשילד ואת השליטה שלה ואז נתפנה להילחם אחד בשני" הוא עצר לרגע "אני אציע את אותה הצעה לאייזנברן"
ואלרי התפתתה להסכים, השליטה ז'אן ד'ארק הייתה הקלף המסוכן ביותר על השולחן, להוריד אותה ראשונה היה פשוט הגיון טקטי. לעומת זאת, היא לא הכירה את עומאר חסן אישית, אבל כל המודיעין שהיה לה עליו הוביל אותה להאמין שהוא לא יכבד הסכם כזה, גם אם הוא האחד שיזם אותו.
"אני מסרבת, ואני בטוחה שגם לילי אייזנברן תסרב"
רוכב לקח צעד קדימה וברדמנטה הופיעה מולו, נזקפת למלוא קומתה הנמוכה לעומתו.
"אין סיבה שנלחם עכשיו, אבל במידת הצורך רומח לא התעייפה כלל בהתקלות הקטנה הזאת עם קשת. היא מוכנה לסיבוב נוסף" ברדמנטה חייכה למשמע מילותיה של האדונית שלה.
עומאר רוכב עמדו בדממה והביטו בזוג הנשים.
"אז אתה לא חושב שרוכב יספיק בשביל לנצח את שליטה?" ואלרי שברה את הדממה.
הפנים של עומאר החמיצו עוד "את חושבת שרומח תספיק?"
ואלרי לא ענתה על זה.
אחרי רגע נוסף של דממה עומאר פנה אל המשרת שלו.
"בוא רוכב אין לנו מה לחפש איתן, תוכל לרמוס אותן בפעם הבא שניפגש"
"בימי לא נתנו לנשים לעטות שריון" רוכב דיבר בפעם הראשונה, פונה לברדמנטה.
"גם בימי לא" היא השיבה לו בחיוך.
"הייתי רוצה לפגוש אותך בשדה הקרב, אם כי אני יודע שאסיים כמנצח" הוא החזיר לה בחיוך עקום מתחת לזקן שלו.
"רבים הגברים שטענו זאת בפני ועדיין, הם כולם מצאו את עצמם על הקרקע" היא החזירה לו.
"אנחנו נראה" הוא השיב לה והסתובב, עוקב אחרי האדון שלו.
מאוחר יותר באותו לילה רומח פנתה לאדונית שלה.
"אני חושבת שהוא נראה דיי טוב, לדעתי"
האדונית שלה נרתעה בבעתה, "עומאר חסן?!"
רומח צחקה, "לא לא. רוכב"
הם היו ממוקמים על גג היקב בכניסה הצפונית לזכרון יעקוב וריח הענבים והיין מילא את האוויר.
"מה אנחנו עושים כאן בעצם?" קשת שאל את האדון שלו, עיניו לא משות מהכוכבים מעליהם.
"אנחנו בודקים את השטח, ומנסים לגלות עוד מידע על האדונים והמשרתים האחרים במלחמה הזאת" משה ענה לו בלחישה.
קשת נאנח "כאחלו שאדון ומשרת פשוט יעברו כאן באוויר הפתוח ו..." הוא קטע את עצמו והסיט את מבטו אל הרחוב.
צעדי עקבים הדהדו על אבני המדרכה.
היא עטתה שמלה כחולה ארוכה וארוכת שרוולים, שערה הזהוב עוצב בסלילים שהתפזרו על כתפיה ומאחורי גבה, עינייה סקרו בחדות הרחוב מולה והיא נעצרה בהפגנתיות מול מבנה היקב עליו משה וקשת היו.
היא הניחה יד אחת על המותן שלה וצקצקה בלשונה.
"אתה הולך לגרום לי לחכות? בוא הנה ונדבר" היא אמרה, הקול שלה גבוה וצלול, עם שאריות מבטא אירופאי.
קשת ראה את משה סומר כולו, בבירור היה לו עבר עם האישה הזאת.
"אתה מכיר אותה?" הוא שאל את האדון שלו.
"ואלריאגליטה אדלפלט, התאומה הצעירה מבין השתיים. היא אחת המאגי המסוכנות ביותר בעולם" משה לא ציין בפני המשרת כי גם הייתה להם היסטוריה משותפת, את זה הוא שמר לעצמו.
"אם כך" המשרת הניף את קשתו ומתח את מיתרה, נקודה כחולה של אור נוצרה היכן שאצבעותיו נחו על המיתר.
"לא!" משה התחיל לעצור אותו אבל כבר היה מאוחר מדי, המשרת שיחרר את המיתר ונקודת האור עפה במהירות הבזק אל עבר המאגי, נמתחת לחץ עשוי אור כחול.
משה הביט בבעתה בחץ עף לעבר הפנים שלה, מצפה בכל רגע לראות אותו ננעץ בה.
במקום זאת החץ פגע במשהו בדרך ונעלם בניצוצות בוהקים. במקום בו נעלם החץ הופיע המשרתת.
שריון כסוף עטה אותו מכך רגל ועד הצוואר, משאיר את פניה חשופות, ביד אחת החזיקה מגן מתכת גדול וביד השניה חנית רומח ארוכים שעכשיו הצביעה בהם על המקום בו שהה משה.
הוא נרתע לאחור ואז התחיל להתקדם במלוא המהירות אל מדרגות במתכת בקצה הגג מהם עלה. הוא ירד בהן בכל המהירות שיכל, יד אחת אוחזת במעקה ליציבות ואחרת מצמידה את הכיפה לראשו שלא תעוף מחיפזון.
קשת החליט בנתיים שזה זמן טוב להתפוגג ונעלם.
משה המשיך לרוץ בכל מאודו ליד הבניין ואז נעצר בפתאומיות.
היא עמדה שם, המשרתת שלה ניצבת לצידה.
"משה יעקוביאן, הייתי צריכה לדעת שהשאפתנות שלך לא תותיר לך ברירה מלבד להשתתף במלחמת הגביע הקדוש על סף דלתך. ולתקוף אותי ככה ללא התראה, אני רואה שצברת אומץ מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו" היא חייכה אליו.
"ואלרי" הוא קרא לה ואז עצר, לא יודע מה לומר.
"אה אנחנו חברים שוב משה? אחרי שתקפת אותי כך?" היא עוד פעם הניחה יד כל המותן שלה בתנוחה הזאת שהיא הרגישה בה כל כך בנוח, צופה בו מלמעלה (היא פשוט הייתה גבוהה ממנו).
לעזאזל איתך קשת למה עשית את זה. משה חשב לעצמו, ובדיוק באותו רגע קשת החליט להתגבש מחדש הופיע לצידו.
"אה משה, למה לא אמרת לי שמלחמת הגביע הקדוש הזאת תכלול כאלה יפיפיות!" החיוך צבע את פניו של המשרת ועיניו ריצדו.
ואלרי הזעיפה פנים אל מול גסות הרוח וקראה למשרתת שלה, "רומח השמידי אותם"
למשה לא היה ספק לרגע שואלרי מסוגלת להרוג אותו, והוא ידע שקשת לא היה סיכוי בקרב פנים אל פנים מול רומח. הוא אחז בידו השמאלית את מפרק ידו הימנית, הרים אגרוף קפוץ ודיבר "קשת אני מצווה עליך" הכוח מילא את מילותיו "חלץ אותנו למבטחים"
"בכיף" המשרת בעל השער האדמוני צחק, הרים את הקשת שלו ושיגר מטח של חצי אור זוהרים אל עבר זוג הנשים שעמד מולם. רומח מיהרה להעמד בין החצים לבין האדונית שלה וחסמה אותם על המגן הגדול שנשאה.
כאשר היא הנמיכה את המגן, מוכנה להסתער על האויב, משה וקשת כבר לא היו שם.
הם היו במרחק כמה רחובות משם, קשת בדיוק הניח את האדון המתנשף שלו על הקרקע.
"שיט! חרא!" משה קרא ובעט באבן קטנה על הרצפה, מעיף אותה במורד הרחוב. "אני לא מאמין שבזבתי חותם פקודה על השטות הזאת"
"הכל בסדר, הבנתי איך אני יכול לנצח את רומח בפעם הבאה שנלחם" קשת אמר ברוגע, תולה את הקשת שלו חזרה על כתפו.
"כדי לך מאוד שזה יהיה נכון, הכנסת אותנו לצרות גדולות!" משה איים עליו ואז הביט סביבו, מנסה לאתר את הדרך חזרה אל המסתור שהוא ארגן להם.
"זה בכיוון הזה" קשת אמר לו, ומשה העיף לו מבט זועף אבל צעד באותו כיוון אליו המשרת הצביע.
∆
ואלריאגליטה אדלפלט פנתה אל המשרתת שלה, "תודה ששמרת עלי, ברדמנטה. את יכולה לחזור לצורה השקופה שלך"
ברדמנטה חייכה אליה ובעודה מתפוגגת אמרה "לשמור עליך היא המשימה החשובה ביותר שלי"
ואלרי חייכה אל הנקודה באוויר בה עד לפני רגע עמדה המשרתת שלה והמשיכה בדרכה. מתקדמת אל עבר הדמות הנוספת שהיא ידעה שממתינה מעבר לבניין הבא. היא הייתה בטוחה שאם משה לא היה כה מהיר לברוח האדון הנוסף היה מתערב ומנסה לחסל את שניהם, אבל לא כך היה.
במקום זאת היא עברה את הפינה הקרובה ומצאה את עומאר חסן, ממתין לה, המשרת שלו, רוכב, עומד בדממה לידו, דמותו עטויית השריון מאיימת מאחורי כתפו.
"מגדל השעון נואשים אם הם שלחו אותך לכאן" הוא התחיל וואלרי כבר הרגישה שהיא מיצתה את השיחה הזאת, היו מספיק גברים צעירים שחושבים שהם חשובים מדי בלונדון, זה הדבר האחרון שחסר לה.
"אני לא כאן בשליחות המגדל או הארגון. אני כאן מטעם עצמי. עכשיו סיימת להתגנדר ואתה רוצה לומר את מה שבאת בשבילו?"
עומאר עמד שם רגע בשקט, מזעיף פנים.
"אני מציע ברית זמנית, נאחד כוחות לחסל את רוטשילד ואת השליטה שלה ואז נתפנה להילחם אחד בשני" הוא עצר לרגע "אני אציע את אותה הצעה לאייזנברן"
ואלרי התפתתה להסכים, השליטה ז'אן ד'ארק הייתה הקלף המסוכן ביותר על השולחן, להוריד אותה ראשונה היה פשוט הגיון טקטי. לעומת זאת, היא לא הכירה את עומאר חסן אישית, אבל כל המודיעין שהיה לה עליו הוביל אותה להאמין שהוא לא יכבד הסכם כזה, גם אם הוא האחד שיזם אותו.
"אני מסרבת, ואני בטוחה שגם לילי אייזנברן תסרב"
רוכב לקח צעד קדימה וברדמנטה הופיעה מולו, נזקפת למלוא קומתה הנמוכה לעומתו.
"אין סיבה שנלחם עכשיו, אבל במידת הצורך רומח לא התעייפה כלל בהתקלות הקטנה הזאת עם קשת. היא מוכנה לסיבוב נוסף" ברדמנטה חייכה למשמע מילותיה של האדונית שלה.
עומאר רוכב עמדו בדממה והביטו בזוג הנשים.
"אז אתה לא חושב שרוכב יספיק בשביל לנצח את שליטה?" ואלרי שברה את הדממה.
הפנים של עומאר החמיצו עוד "את חושבת שרומח תספיק?"
ואלרי לא ענתה על זה.
אחרי רגע נוסף של דממה עומאר פנה אל המשרת שלו.
"בוא רוכב אין לנו מה לחפש איתן, תוכל לרמוס אותן בפעם הבא שניפגש"
"בימי לא נתנו לנשים לעטות שריון" רוכב דיבר בפעם הראשונה, פונה לברדמנטה.
"גם בימי לא" היא השיבה לו בחיוך.
"הייתי רוצה לפגוש אותך בשדה הקרב, אם כי אני יודע שאסיים כמנצח" הוא החזיר לה בחיוך עקום מתחת לזקן שלו.
"רבים הגברים שטענו זאת בפני ועדיין, הם כולם מצאו את עצמם על הקרקע" היא החזירה לו.
"אנחנו נראה" הוא השיב לה והסתובב, עוקב אחרי האדון שלו.
מאוחר יותר באותו לילה רומח פנתה לאדונית שלה.
"אני חושבת שהוא נראה דיי טוב, לדעתי"
האדונית שלה נרתעה בבעתה, "עומאר חסן?!"
רומח צחקה, "לא לא. רוכב"