פרק 10
עמית לא ידע אם הוא עדיין יכול לסמוך על לילי, מצד אחד היא השתמשה בו כפתיון במלכודת שלה לאדלפלט, מצד שני היא באמת שמרה עליו בטוח ומפגע (מצד שלישי כבר בוודאות היה לו קראש שגופו מלא ההורמונים תדלק על הנערה שלא הראתה רגשות)
ולכן בסוף הוא החליט שכן להמשיך לשתף פעולה עם הברית שלהם.
אז בהוראתה הוא עבר לצד הרחוק של זכרון, צופה לכיוון הכפר פורדיס. היא טענה כי האדון של רוכב מתכנן משהו.
עמית לא ידע כלום על עומאר חסן, אבל נראה היה שלילי יודעת מה הוא הולך לעשות. היא טענה שהוא וגאוותו נפצעו, ולכן הוא יופיע כאן בחיפוש אחר הישג.
עמית הרגיש שהוא עוד פעם הפתיון במלכודת.
למזלו ברזרקר היה לידו.
זה גרם לו להרגיש הרבה יותר בטוח. אמנם המשרת שלו לא הרבה לדבר, אבל הוא לא היה תחת השפעת השיגעון, דבר שלילי הסבירה לו היה חריג. עמית ידע שזה כן הופך את ברזרקר שלו לחלש יותר, אבל הוא העדיף את זה ככה. הוא לא ראה את עצמו מתמודד עם יצור חסר בינה וחמלה אנושית.
לפני שעמית שם לב בכלל ברזרקר נע במהירות, מרים את עצם הלחי הענקית שהוא החזיק כנשק.
ניצוצות כחולים ניתזו על העצם.
"טוב זה היה שווה את הנסיון" קול מוזיקלי הסביר ועמית הסתובב אל עבר גג סמוך, שם ישב גבר בעל תלתלים בגוון זהב, מחזיק לירת נגינה בידו.
הוא פרט כמה תווים ניסיוניים בעודו מביט בעמית וברזרקר.
"אתה קצת צעיר מדי, ולא הטעם שלי מספיק, אז אוותר על לשיר לך שיר" מי שעמית היה בטוח שהוא קשת אמר.
"אני בכל מקרה בדרך כלל מעדיף נשים יפות, ואף אחד מכם הוא לא אחת כזאת. רומח נגיד הייתה ממתק לעיניים, חבל שהיא סיימה ככה"
"קשת, מיקוד" קול מחוספס קרא. עמית הביט במשה יעקוביאן עומד למרגלות אותו בניין עליו קשת ישב.
בתשובה קשת פרט עוד כמה תווים על כלי הנגינה שלו.
"אנחנו לא כאן להילחם בך עמית שלום" משה אמר 'אני מאמין שאנחנו כאן עם אותה מטרה. לסיים את מה שמכשף והאדון שלו התחילו, להוציא את עומאר חסן מהמלחמה הזאת"
עמית הנהן.
"טוב מאוד. אם כך יש לי תוכנית"
∆
עומאר ביצע טקס צפייה נוסף, רחב יותר וחזק יותר, כל הסימנים הצביעו עכשיו אל צפון זכרון יעקוב. שם מסתתר האדון של מכשף.
עכשיו הוא רוכב צעדו לשם.
עומאר צעד על פרוטזה קסומה שהכינו לו במהירות הבזק, היא לא הייתה טובה כמו הרגל הטבעית שלו, ומכיוןן שלא הכילה את מעגלי הקסם שלו לא הייתה חסינה להתקפות פנימיות, אל היא הייתה הטובה ביותר שכסף, השפעה וקשרים עם מגדל השעון יכלו לקנות.
הוא צעד בין הוילות של החלק הזה של המושבה, תר אחרי סימנים לבאיזו אחת מסתתר העבד השחור שרומם לאדון במלחמה הזו.
במקום זאת הוא מצא את ברזרקר ממתין לו בקצה רחוב, על יד מצפה הצופה על מדרונות הכרמל. הוא שנא את ההר הזה כל כך.
"רוכב, חסל אותו במהירות שנוכל לחזור למשימה שלנו"
רוכב ענה ללא מילים כאשר שלף את חרבו והתקדם.
ברזרקר, כיאה לסוג המשרת שהוא, רץ במלוא המהירות לפגוש בו.
עומאר הרים את המטוטלת שלו בזמן ששמי המשרתים הענקיים נפגשו במהלומות ואבחות, היה נראה שרוכב מצליח להדוף את ברזרקר לאחור.
הפעם הוא לא משאיר דבר ליד המקרה.
הוא כיוון את המטוטלת על המאגי התינוק והניח לה לעוט לעברו.
הוא צפה בעוד היא מתקרבת אליו, מצפה לראות אותה מפלחת את ליבו בכל רגע.
ואז היא פגעה במגן שהבליח בזהב סביבו.
לא ייתכן, לא ייתכן שמאגי ללא שום נסיון והשכלה מסוגל לברוא מגן שיעצור את ההתקפה שלו.
ואז הוא זיהה את הסימנים שבערו בתחתית המגן, קרוב לקרקע.
הם היו בערמית.
עומאר בדיוק הספיק לקרוא למטוטלת חזרה אליו כדי לחסום חץ של אור כחול שעמד לנקב אותו דרך הרקה.
ואז מטר של חצי אור עט אל עבר רוכב.
עומאר צפה במשרת שלו מסוג כנגד ההתקפה הכפולה ובברזרקר מניף את נשקו במטרה לפגוע בו.
זה לא יעבוד כך!
הוא הניף את ידו וקרא "רוכב! מחה את זכרם מפני האדמה!"
"מרכבות בבל!"
המרכבה הגיחה והמשרת עלה עליה, מניף את חרבו בגאון.
"אה, אז אתה האחד שהשמיד את עירי ואת אשר בני בנה" דמותו של קשת הופיע מאחורי ברזרקר קשתו מתוחה ואור כחול מרצד בה.
"וכך אשמיד גם אותך" קרא רוכב, מרכבתו שועטת בכוחם של צבאות ניאו-בבל כפי שהיה בעת בה החריבו את ירושלים. חרבו נצצה באור שנגד את כל אשר קדוש.
"קשת, כבר לשפת את זהותך, אני מצווה עליך, עשה זאת" משה קרא, מרים את ידו, עליה הסימן האדום האחרון דהה ונעלם.
קשת חייך.
"כמו שנהוג לומר, ככל שהם גדולים יותר, כך הם נופלים יותר בעוצמה. חמש אבנים" והוא הניח את קשתו ואת הלירה בצד, בעדינות כמו מניח תינוק בעריסה.
הושיט את ידו אל השקיק הקשור למותנו.
משם הוציא פיסת בד ארוכה וחמישה חלוקי נחל.
רוכב המשיך להתקדם, אף ברזרקר נעמד בדרכו, הוא לא היה חזק מספיק לעצור את המשרת המתודלק בחותם פקודה ובפאנטבם אצילי, אך הוא בהחלט הספיק בשביל להאט אותו.
עד שאבחת להב העיפה את ברזרקר הרחק ודאגה שייקח לו זמן להתאושש הקלע כבר הסתובב באוויר עם אבן בתוכו.
זה היה כמו הזמן האט בעיניו של עומאר.
המלך דוד שחרר את חלוק הנחל מהקלע אל עבר הענק עטוי הברונזה.
האבן כמונחית בידי האל פגעה במרכז מצחו של נבוכדנצר השני, מחריב ירושלים ובית המקדש.
אך היא לא נעצרה שם, היא חדרה דרך מצחו של המשרת, אל תוך מוחו, שם ניתרה בתוך הגולגולת.
בעוד המרכבה ממשיכה קדימה, רוכב נשמט ממנה ונפל לקרקע.
דוד בעצלתיים ניגש אליו, משך את חרבו של רוכב מבין אצבעותיו ובאבחה אחת ערף את ראשו.
הזמן חזר לזרום בקצב רגיל, עומאר נפל לברכיו, הפרוטזה שלו חורקת בתלונה.
הוא הפסיד.
∆
מכשף ישבה על כורסא והמהמה לעצמה.
איך הוא אמר? "היומרנות שלך תהייה המפלה שלך"
היא המשיכה להמהם.
כאילו שמישהו יכול לנצח אותה בצפייה או בחזיית העתיד.
ולכן בסוף הוא החליט שכן להמשיך לשתף פעולה עם הברית שלהם.
אז בהוראתה הוא עבר לצד הרחוק של זכרון, צופה לכיוון הכפר פורדיס. היא טענה כי האדון של רוכב מתכנן משהו.
עמית לא ידע כלום על עומאר חסן, אבל נראה היה שלילי יודעת מה הוא הולך לעשות. היא טענה שהוא וגאוותו נפצעו, ולכן הוא יופיע כאן בחיפוש אחר הישג.
עמית הרגיש שהוא עוד פעם הפתיון במלכודת.
למזלו ברזרקר היה לידו.
זה גרם לו להרגיש הרבה יותר בטוח. אמנם המשרת שלו לא הרבה לדבר, אבל הוא לא היה תחת השפעת השיגעון, דבר שלילי הסבירה לו היה חריג. עמית ידע שזה כן הופך את ברזרקר שלו לחלש יותר, אבל הוא העדיף את זה ככה. הוא לא ראה את עצמו מתמודד עם יצור חסר בינה וחמלה אנושית.
לפני שעמית שם לב בכלל ברזרקר נע במהירות, מרים את עצם הלחי הענקית שהוא החזיק כנשק.
ניצוצות כחולים ניתזו על העצם.
"טוב זה היה שווה את הנסיון" קול מוזיקלי הסביר ועמית הסתובב אל עבר גג סמוך, שם ישב גבר בעל תלתלים בגוון זהב, מחזיק לירת נגינה בידו.
הוא פרט כמה תווים ניסיוניים בעודו מביט בעמית וברזרקר.
"אתה קצת צעיר מדי, ולא הטעם שלי מספיק, אז אוותר על לשיר לך שיר" מי שעמית היה בטוח שהוא קשת אמר.
"אני בכל מקרה בדרך כלל מעדיף נשים יפות, ואף אחד מכם הוא לא אחת כזאת. רומח נגיד הייתה ממתק לעיניים, חבל שהיא סיימה ככה"
"קשת, מיקוד" קול מחוספס קרא. עמית הביט במשה יעקוביאן עומד למרגלות אותו בניין עליו קשת ישב.
בתשובה קשת פרט עוד כמה תווים על כלי הנגינה שלו.
"אנחנו לא כאן להילחם בך עמית שלום" משה אמר 'אני מאמין שאנחנו כאן עם אותה מטרה. לסיים את מה שמכשף והאדון שלו התחילו, להוציא את עומאר חסן מהמלחמה הזאת"
עמית הנהן.
"טוב מאוד. אם כך יש לי תוכנית"
∆
עומאר ביצע טקס צפייה נוסף, רחב יותר וחזק יותר, כל הסימנים הצביעו עכשיו אל צפון זכרון יעקוב. שם מסתתר האדון של מכשף.
עכשיו הוא רוכב צעדו לשם.
עומאר צעד על פרוטזה קסומה שהכינו לו במהירות הבזק, היא לא הייתה טובה כמו הרגל הטבעית שלו, ומכיוןן שלא הכילה את מעגלי הקסם שלו לא הייתה חסינה להתקפות פנימיות, אל היא הייתה הטובה ביותר שכסף, השפעה וקשרים עם מגדל השעון יכלו לקנות.
הוא צעד בין הוילות של החלק הזה של המושבה, תר אחרי סימנים לבאיזו אחת מסתתר העבד השחור שרומם לאדון במלחמה הזו.
במקום זאת הוא מצא את ברזרקר ממתין לו בקצה רחוב, על יד מצפה הצופה על מדרונות הכרמל. הוא שנא את ההר הזה כל כך.
"רוכב, חסל אותו במהירות שנוכל לחזור למשימה שלנו"
רוכב ענה ללא מילים כאשר שלף את חרבו והתקדם.
ברזרקר, כיאה לסוג המשרת שהוא, רץ במלוא המהירות לפגוש בו.
עומאר הרים את המטוטלת שלו בזמן ששמי המשרתים הענקיים נפגשו במהלומות ואבחות, היה נראה שרוכב מצליח להדוף את ברזרקר לאחור.
הפעם הוא לא משאיר דבר ליד המקרה.
הוא כיוון את המטוטלת על המאגי התינוק והניח לה לעוט לעברו.
הוא צפה בעוד היא מתקרבת אליו, מצפה לראות אותה מפלחת את ליבו בכל רגע.
ואז היא פגעה במגן שהבליח בזהב סביבו.
לא ייתכן, לא ייתכן שמאגי ללא שום נסיון והשכלה מסוגל לברוא מגן שיעצור את ההתקפה שלו.
ואז הוא זיהה את הסימנים שבערו בתחתית המגן, קרוב לקרקע.
הם היו בערמית.
עומאר בדיוק הספיק לקרוא למטוטלת חזרה אליו כדי לחסום חץ של אור כחול שעמד לנקב אותו דרך הרקה.
ואז מטר של חצי אור עט אל עבר רוכב.
עומאר צפה במשרת שלו מסוג כנגד ההתקפה הכפולה ובברזרקר מניף את נשקו במטרה לפגוע בו.
זה לא יעבוד כך!
הוא הניף את ידו וקרא "רוכב! מחה את זכרם מפני האדמה!"
"מרכבות בבל!"
המרכבה הגיחה והמשרת עלה עליה, מניף את חרבו בגאון.
"אה, אז אתה האחד שהשמיד את עירי ואת אשר בני בנה" דמותו של קשת הופיע מאחורי ברזרקר קשתו מתוחה ואור כחול מרצד בה.
"וכך אשמיד גם אותך" קרא רוכב, מרכבתו שועטת בכוחם של צבאות ניאו-בבל כפי שהיה בעת בה החריבו את ירושלים. חרבו נצצה באור שנגד את כל אשר קדוש.
"קשת, כבר לשפת את זהותך, אני מצווה עליך, עשה זאת" משה קרא, מרים את ידו, עליה הסימן האדום האחרון דהה ונעלם.
קשת חייך.
"כמו שנהוג לומר, ככל שהם גדולים יותר, כך הם נופלים יותר בעוצמה. חמש אבנים" והוא הניח את קשתו ואת הלירה בצד, בעדינות כמו מניח תינוק בעריסה.
הושיט את ידו אל השקיק הקשור למותנו.
משם הוציא פיסת בד ארוכה וחמישה חלוקי נחל.
רוכב המשיך להתקדם, אף ברזרקר נעמד בדרכו, הוא לא היה חזק מספיק לעצור את המשרת המתודלק בחותם פקודה ובפאנטבם אצילי, אך הוא בהחלט הספיק בשביל להאט אותו.
עד שאבחת להב העיפה את ברזרקר הרחק ודאגה שייקח לו זמן להתאושש הקלע כבר הסתובב באוויר עם אבן בתוכו.
זה היה כמו הזמן האט בעיניו של עומאר.
המלך דוד שחרר את חלוק הנחל מהקלע אל עבר הענק עטוי הברונזה.
האבן כמונחית בידי האל פגעה במרכז מצחו של נבוכדנצר השני, מחריב ירושלים ובית המקדש.
אך היא לא נעצרה שם, היא חדרה דרך מצחו של המשרת, אל תוך מוחו, שם ניתרה בתוך הגולגולת.
בעוד המרכבה ממשיכה קדימה, רוכב נשמט ממנה ונפל לקרקע.
דוד בעצלתיים ניגש אליו, משך את חרבו של רוכב מבין אצבעותיו ובאבחה אחת ערף את ראשו.
הזמן חזר לזרום בקצב רגיל, עומאר נפל לברכיו, הפרוטזה שלו חורקת בתלונה.
הוא הפסיד.
∆
מכשף ישבה על כורסא והמהמה לעצמה.
איך הוא אמר? "היומרנות שלך תהייה המפלה שלך"
היא המשיכה להמהם.
כאילו שמישהו יכול לנצח אותה בצפייה או בחזיית העתיד.