פרק 9
ואלרי לא אהבה את הכומר ז'אן-פייר ד'אמברויס, היא הרגישה שהוא מסתכל עליה בבוז כל פעם שעיניו נחו עליה.
הנזירה הצעירה שעבדה איתו הייתה הרבה יותר נעימה.
לא שואלרי בילתה זמן רב בחברתה, היא רק הגיע לכנסיה וביקשה בה מקלט אתמול.
ההפסד שלה במלחמה עדיין כאב.
לא, היה יותר נכון לומר שהאובדן של ברדמנטה היה מה שכאב. ולארי לא תכננה לנצח במלחמה הזאת מאז שהמודיעין על המשרתת של אליין רוטשילד התקבל. היא ידעה שלא תוכל לנצח את שליטה.
אבל ברדמנטה התחבבה עליה במהירות.
היא נאנחה ופתחה את הספר שקראה, איזה רומן מטופש שברדמנטה קנתה כשהן הסתובבו במדרחוב ש זכרון יעקוב בזמן שנראה כל כך רחוק.
אבחת אוויר חריגה הסבה את תשומת ליבה אל חלון החדר הקטן שקיבלה בכנסיה.
דפיקה קלה נשמע בדלת, זה כנראה לא היה הכומר כי היא לא עניינה אותו מספיק, והנזירה הייתה כאן כבר קודם, אולי היא שכחה משהו?
היא קמה ופתחה את הדלת, מצפה לראות את דמותה של הנזירה. במקום זאת היא מצאה את עצמה עומדת מול רין טושקה.
ולארי לקחה צעד אינסטינקטיבי לאחור. ואז השתלטה על עצמה, נעמדת זקופה ומניחה יד על מותנה, מחייכת חיוך זחוח שהתאמנה עליו רבות.
"את כל כך לא יכולה להרפות מהשנאה שלך כלפי אחותי שבאת עד לכאן לוודא שהפסדתי? זה דיי פתטי" היא אמרה.
"אני לא שונאת את אחותך ולארי" רין אמרה בקול רגוע ופסעה לתוך החדר.
"אני ולוביה יריבות, כן. אך זו יריבות ברוח טובה, אנחנו לא שונאות זו את זו. ולא באתי עד לארץ מרובת הקונפליקטים הזאת בשבילך, את לא מספיק חשובה"
ולארי הרגישה את העווית בגבה שלה אבל התגברה על זה.
"למה באת אם כך?"
"יש לי עניין בכך שלא יהיו יותר מלחמות גביע קדוש, כאן רוטשילד הצליחה לעקוף אותי ואת אל מאלויי. אז באתי לבדוק את העניין מקרוב"
"רוטשילד לא רק עקפה אותך, היא השאירה את כולנו באבק כשהיא זימנה משרתת מסוג שליטה, הקדושה של אורלינס. אין לאף אחד אחר סיכוי לנצח במלחמה הזאת" ולארי התיישבה על המיטה בחדר הקטן, משאירה לרין את הכיסא הבודד.
רין לא התיישבה בו.
"אני לא בטוחה בכך" היא אמרה.
"את חושבת שלמישהו יש סיכוי לנצח את שליטה?" ולארי שאלה, מרימה גבה.
"אני חושבת שאליין רוטשילד בנתה פה משהו שהוא לא כמו שנראה לעין."
"למה את פה?" ולארי שאלה אותה, "לא במדינה הזאת, למה את בחדר שלי, עכשיו?"
"רציתי לוודא שאת נזהרת, המלחמה לא נגמרה, וגם אדון ללא משרת הוא עדיין אדון"
"אני יודעת, ואני זהירה, חוץ מאליין רוטשילד שכנראה לא תטרח להגיע עד לכאן אני מרגישה בטוחה ביכולת שלי לפחות לברוח נגד כל אדון או משרת"
"לא רק מהמשתתפים במלחמה את צריכה להיזהר. את נתונה תחת חסות הכנסיה עכשיו"
ולארי עיבדה את האזהרה בכובד ראש.
היא נדה בראשה לרין, לסמן שהבינה.
לא סתם ד'אמברויס נראה לה חשוד.
"תשמרי על עצמך, לוביה לא תסלח לי אם יקרה לך משהו בזמן שאני פה" רין אמרה בעודה יוצאת מהדלת, סוגרת אותה אחריה ומשאירה את ולארי על מחשבותיה וספר רומנטיקה נדוש.
∆
עומאר שכב במיטה בחדר במלון בעוד שתי נשים עמלו על גדם רגלו הימנית, בידיו הוא החזיק דף נייר שהאדם משמאלו הגיש לו.
הוא רתח מזעם כמו שלא כעס מעולם. הוא לא ידע שהוא נבראה עם היכולת לכעוס כל כך.
הדף היה דוח מודיעין שהכיל את זהותו של האדון של מכשף, האחד שהביס אותו ולקחת את רגלו.
הוא היה קוף אפריקאי ארור ללא שום תיעוד של מאגיה בדם שלו.
זה היה מבזה, זה היה משפיל, לחשוב שהוא נפל כך למישהו שחייו הסתכמו בקיבוץ נדבות ומגורים ברחוב, ללא השכלה ושיהיה תוצר של גילוי עריות במשך דורות כי אף משפחה שמכבדת את עצמה לא הסכימה לקבל את דמו אליה. רק העובדה שהם חלקו שם משפחה הרתיחה את דמו עוד יותר.
בפרץ של מאנה הוא שרף את הדף.
"החוצה!" הוא שאג על שוכני החדר והם כולם מיהרו לצאת, משאירים אותו רק בנוכחותו של רוכב.
"אנחנו חייבים להשמיד אותו, אני לא יכול לתת להשפלה הזאת להישאר. אנחנו צריכים לוודא שזכרו נמחה מהאדמה!" עומאר המשיך.
רוכב עמד שם בדממה.
הנזירה הצעירה שעבדה איתו הייתה הרבה יותר נעימה.
לא שואלרי בילתה זמן רב בחברתה, היא רק הגיע לכנסיה וביקשה בה מקלט אתמול.
ההפסד שלה במלחמה עדיין כאב.
לא, היה יותר נכון לומר שהאובדן של ברדמנטה היה מה שכאב. ולארי לא תכננה לנצח במלחמה הזאת מאז שהמודיעין על המשרתת של אליין רוטשילד התקבל. היא ידעה שלא תוכל לנצח את שליטה.
אבל ברדמנטה התחבבה עליה במהירות.
היא נאנחה ופתחה את הספר שקראה, איזה רומן מטופש שברדמנטה קנתה כשהן הסתובבו במדרחוב ש זכרון יעקוב בזמן שנראה כל כך רחוק.
אבחת אוויר חריגה הסבה את תשומת ליבה אל חלון החדר הקטן שקיבלה בכנסיה.
דפיקה קלה נשמע בדלת, זה כנראה לא היה הכומר כי היא לא עניינה אותו מספיק, והנזירה הייתה כאן כבר קודם, אולי היא שכחה משהו?
היא קמה ופתחה את הדלת, מצפה לראות את דמותה של הנזירה. במקום זאת היא מצאה את עצמה עומדת מול רין טושקה.
ולארי לקחה צעד אינסטינקטיבי לאחור. ואז השתלטה על עצמה, נעמדת זקופה ומניחה יד על מותנה, מחייכת חיוך זחוח שהתאמנה עליו רבות.
"את כל כך לא יכולה להרפות מהשנאה שלך כלפי אחותי שבאת עד לכאן לוודא שהפסדתי? זה דיי פתטי" היא אמרה.
"אני לא שונאת את אחותך ולארי" רין אמרה בקול רגוע ופסעה לתוך החדר.
"אני ולוביה יריבות, כן. אך זו יריבות ברוח טובה, אנחנו לא שונאות זו את זו. ולא באתי עד לארץ מרובת הקונפליקטים הזאת בשבילך, את לא מספיק חשובה"
ולארי הרגישה את העווית בגבה שלה אבל התגברה על זה.
"למה באת אם כך?"
"יש לי עניין בכך שלא יהיו יותר מלחמות גביע קדוש, כאן רוטשילד הצליחה לעקוף אותי ואת אל מאלויי. אז באתי לבדוק את העניין מקרוב"
"רוטשילד לא רק עקפה אותך, היא השאירה את כולנו באבק כשהיא זימנה משרתת מסוג שליטה, הקדושה של אורלינס. אין לאף אחד אחר סיכוי לנצח במלחמה הזאת" ולארי התיישבה על המיטה בחדר הקטן, משאירה לרין את הכיסא הבודד.
רין לא התיישבה בו.
"אני לא בטוחה בכך" היא אמרה.
"את חושבת שלמישהו יש סיכוי לנצח את שליטה?" ולארי שאלה, מרימה גבה.
"אני חושבת שאליין רוטשילד בנתה פה משהו שהוא לא כמו שנראה לעין."
"למה את פה?" ולארי שאלה אותה, "לא במדינה הזאת, למה את בחדר שלי, עכשיו?"
"רציתי לוודא שאת נזהרת, המלחמה לא נגמרה, וגם אדון ללא משרת הוא עדיין אדון"
"אני יודעת, ואני זהירה, חוץ מאליין רוטשילד שכנראה לא תטרח להגיע עד לכאן אני מרגישה בטוחה ביכולת שלי לפחות לברוח נגד כל אדון או משרת"
"לא רק מהמשתתפים במלחמה את צריכה להיזהר. את נתונה תחת חסות הכנסיה עכשיו"
ולארי עיבדה את האזהרה בכובד ראש.
היא נדה בראשה לרין, לסמן שהבינה.
לא סתם ד'אמברויס נראה לה חשוד.
"תשמרי על עצמך, לוביה לא תסלח לי אם יקרה לך משהו בזמן שאני פה" רין אמרה בעודה יוצאת מהדלת, סוגרת אותה אחריה ומשאירה את ולארי על מחשבותיה וספר רומנטיקה נדוש.
∆
עומאר שכב במיטה בחדר במלון בעוד שתי נשים עמלו על גדם רגלו הימנית, בידיו הוא החזיק דף נייר שהאדם משמאלו הגיש לו.
הוא רתח מזעם כמו שלא כעס מעולם. הוא לא ידע שהוא נבראה עם היכולת לכעוס כל כך.
הדף היה דוח מודיעין שהכיל את זהותו של האדון של מכשף, האחד שהביס אותו ולקחת את רגלו.
הוא היה קוף אפריקאי ארור ללא שום תיעוד של מאגיה בדם שלו.
זה היה מבזה, זה היה משפיל, לחשוב שהוא נפל כך למישהו שחייו הסתכמו בקיבוץ נדבות ומגורים ברחוב, ללא השכלה ושיהיה תוצר של גילוי עריות במשך דורות כי אף משפחה שמכבדת את עצמה לא הסכימה לקבל את דמו אליה. רק העובדה שהם חלקו שם משפחה הרתיחה את דמו עוד יותר.
בפרץ של מאנה הוא שרף את הדף.
"החוצה!" הוא שאג על שוכני החדר והם כולם מיהרו לצאת, משאירים אותו רק בנוכחותו של רוכב.
"אנחנו חייבים להשמיד אותו, אני לא יכול לתת להשפלה הזאת להישאר. אנחנו צריכים לוודא שזכרו נמחה מהאדמה!" עומאר המשיך.
רוכב עמד שם בדממה.