פרק 7
עמית התעסק בסימנים האדומים על גב ידו בעצבנות, הוא עמד מול היקב בעליה לזכרון, לא רחוק ממרכז המושבה. הלילה כבר ירד והסכנה הרימה ראש בכל פינה.
למזלו הוא למד, הפעם ברזרקר עמד מאחוריו, דמותו הגדולה מטילה אימה על כל סכנה.
ברזרקר היה אדם בעל פנים עם הבעה עדינה באופן מפתיע, שערו הארוך נח פזור על כתפיו וגבו, הוא היה לבוש בגדים פשוטים עשויים בד חום, בידו אחז בעצם עצומה של חיה, מלובנת ושבקצה שלה עוד שובצו מספר שיניים.
הוא עדיין לא ראה את לילי, אפילו שהם תיאמו להיפגש כאן וזה הדאיג אותו. יכול להיות שאחד המשתתפים האחרים במלחמה תפס אותה בדרכה לכאן?
הוא שמע צליל צעדים מתקרב מאחוריו והסתובב, מצפה לראות את לילי.
במקום זאת עיניו נחו על זוג נשים בלונדיות.
ואלריאגליטה אדלפלט חייכה אליו וברדמנטה הרימה את החנית שלה.
הפעם אדלפלט לא אמרה כלום, רומח פשוט הסתערה.
"ברזרקר!" עמית קרא.
הענק שלידו צעד קדימה, מושיט יד אחת ותופס בחנית של רומח בכף ידו הגדולה. בידו השני הניף את העצם אך רומח הייתה מהירה לחסום על המגן שלה את המתקפה הנגדית.
היא השתמשה בתנופה ממתקפתו של ברזרקר כדי לשחרר את הנשק שלה מאחיזתו ולזנק לאחור על מנת לפתוח מחדש את המרווח בניהם.
רומח עשתה כמה צעדים הצידה ואז הסתערה פעם נוספת, שומרת על המרחק שלה יותר טוב הפעם.
ברזרקר ציד לאחור על מנת לחמוק מהחנית, מושיט יד לאחור לוודא שעמית נשאר מוגן.
"ברזרקר ללא השיגעון, איזו חידה מיותרת" אדלפלט נאנחה.
רומח הסתערה שוב, הפעם ביותר בטחון, החנית שלה נשלחת שוב ושוב קדימה מכריחה את ברזרקר ועמית ליסוג עוד לאחור.
משהו באוויר הלילה הצונן השתנה. עמית ראה מבעד לעימות של שני המשרתים את רומח מחייכת.
צליל של מתכת פוגעת במשטח קשה הדהד ברחוב, אבל מקורו לא היה מהקרב בין שני המשרתים.
השרוול הארוך של שמלתה של ואלריאגליטה אדלפלט נפרם, חושף יד בהירה, עליה זהרו פסים בכחול וירוק, היא גם חייכה והביטה היישר בעיניה של מתנקשת בעוד היתד של המשרתת מנסה ללא הצלחה לחדור דרך כף ידה שפגשה בה באוויר.
בידה האחרת אבן חן איבדה מאורה ונפלה לרצפה.
"אמבוש קלאסי, פתיון שאני לא יכולה לעמוד בפניו. את ממעיטה בערכי, לילי אייזנברן"
אדלפלט בעטה אל עבר מתנקשת אך המשרתת מיהרה לסגת לאחור כשהיא הבינה שהמתקפה שלה לא הולכת לחדור דרך הגנותיה של האדונית היריבה.
"זה הולך להיות לילה ארוך" מתנקשת אמרה באותו קול שגרם לעמית לרצות לעצום את עיניו ולישון.
"רומח! חסלי אותם!" האדונית צעקה.
"בשמחה!" המשרתת ענתה.
"מגנה של אטלנטה!" היא קראה.
האור ממגנה החל להתגבר, עמית הבחין הפעם שצורתו ספירלית.
"ברזרקר!" עמית קרא עוד פעם.
הענק הנהן וזינק קדימה, תוקף עם העצם בידו.
העצם פגשה במגן והאור עוד התגבר.
ואז מתנקשת הייתה שם, בפעם הראשונה תוקפת את המשרתת ולא את האדונית שלה.
רומח לא יכלה להסב את תשומת ליבה מברזרקר אבל ניסתה לתמרן מחוץ לסכנה.
היתד ננעצה בכתפה עם מכת פטיש ואז האור הגיע לשיאו.
ברזרקר ומתנקשת הושלכו שניהם לאחור. מתנקשת נעלמת לחלוטין ממבטו של עמית.
ברזרקר לקח רגע להתאזן על רגליו ואז התקדם שוב קדימה באיטיות מכוונת.
הכתף של ברדמנטה הייתה פצועה, והיה ניכר כי קשה לה יותר להניף את החנית שלה.
ועדיין היא פגשה את ברזרקר פנים אל פנים, הודפת את מהלומותיו.
בזמן הזה אדלפלט החליטה לזנק לכיוון עמית, אותו אור כחול וירוק מופץ מרגליה בעודה מתקדמת במהירות לא אנושית.
עמית סב על עקביו וברח.
למזלו אותו זאב עמק שלילי השתמשה בו בשביל לברוח בלילה הקודם פגש במאגי שרדפה אחריו והסיט אותה מסלול ההתנגשות עימו.
מתנקשת הופיע פעם נוספת, בבירור הפאנטסם האצילי של רומח פגע בה, ועדיין היא הניפה את היתד והפטיש על המשרתת פעם נוספת בעודה נאבקת בברזרקר.
רומח נסוגה לאחור, מתחמקת מההתקפה של מתנקשת אבל מאפשרת לברזרקר להתקדם לעברה ולהניף את נשקו.
היא חסמה את היתד עם המגן ואז ספגה את המכה מהעצם על צד גופה.
היא תקפה עם החנית את מתנקשת, מניחה לברזרקר להניף עוד פעם, אך מתנקשת נסוגה לאחור ונעלמה פעם נוספת. רומח חסמה את מהלומתו של ברזרקר עם המגן שלה ודקרה בחזרה עם החנית, שורטת את זרועו כאשר הוא לא היה מהיר מספיק בשביל לזוז.
בזמן הזה אדלפלט הצליחה לנער את הזאב מעליה, עכשיו שני שרוולי שמלתה נעלמו, חושפים ידיים שריריות יותר ממה שעמית היה מצפה.
"רומח, נראה לי שאנחנו צריכות ללכת"
המשרתת הנהנה וזינקה הרחק מברזרקר אל עבר האדונית שלה.
כשהם גב אל גב אדלפלט שלפה שלושה אבני חן והטילה אותן, אחת אל עבר עמית, אחת על עבר ברזרקר ואחת אל עבר סמטה שעמית חשב ריקה.
עמית זינק לאחור ורץ הכי מהר שהוא יכול הוא הסב את מבטו לאחור בדיוק בזמן בשביל לראות את מתנקשת מופיע ישר מול אדלפלט, מניפה את נשקיה פעם נוספת, רומח משכה את האדונית שלה לאחור והיתד ננעצה אל תוך החזה של המשרתת.
ואז הפיצוץ הפיל אותו לרצפה.
כשהוא קם, לא היה זכר לאדונית או למשרתת שלה, אבל לילי הופיע במרכז הרחוב, נראית רגועה ושלווה כתמיד, ללא שערה אחת לא במקום.
∆
ואלרי עזרה לרומח לעמוד, המכות שהיא ספגה היום היו קשות, אבל עם מאנה נוספת מואלרי היא תתאושש מהר והן יחזרו למלחמה.
"תודה לך" היא לחשה לברדמנטה. המתקפות של מתנקשת היו בעייתיות ונשאו איתן אווירה בעייתית, היא לא תשרוד אחת מהן כמו שברדמנטה שרדה.
"כמו שאמרתי לך, לשמור עליך מפגע זה התפקיד הכי חשוב שלי" ברדמנטה חייכה אליה.
ואז חץ של אור כחול פילח את חזה של המשרתת.
שתיהן הביטו בהלם במתקפה שאף אחת מהן לא צפתה. ואלרי מיהרה לאחוז בידיה של ברדמנטה וניסתה להזרים מאנה לתוכה, לעזור לה להתאושש. אך המאנה התפוגגה באוויר.
ברדמנטה החלה להתפוגג, גופה הופך גיצים של אור שהתפזרו ברוח ונעלמו.
ואז ולארי נשארה לבד.
"אה" קול יפחה לא רצונית עזב את פיה, היא הרגישה רטיבות לא מוסברת בעיניים שלה.
צליל צעדים מאחוריה גרם לה לסוב על עקבה ולמחות את עיניה, רק שכבר לא היו לה שרוולים ארוכים אז היא פשוט מרחה את הדמעות והאיפור.
משה יעקוביאן עמד שם, האור האדום של חותם הפקודה בו השתמש בשביל מתקפה זאת עדיין נמוג באיטיות מגב ידו. הוא בטח חשב שדמותו מאיימת, אבל קומתו הנמוכה ופניו העגולות שיוו לו מראה שגרם לואלרי לצחקק.
הפעם היה מי שיעריך את אותו צחוק דמוי פעמונים.
קשת הופיע על גג בית סמוך, רגליו מטלטלות מעבר לשפת הגג. קשתו נחה בעצלתיים כנגדו.
ולארי הרימה יד ושיגרה קללת גראנדר על משה מאצבעה האמצעית, זו הייתה הווריאציה של משפחת אדלפלט, שוות ערך ליריית אקדח.
הקללה התנפצה כנגד מגן שהבליח בזהב סביבו.
"אני מצטער ולארי" הוא אמר, קולו מדוד אך לא מצליח מסתיר את סערת הרגשות שהוא חווה.
"אתה לא הולך להרוג אותי" היא אמרה.
"אני לא"
"אני דורשת מקלט על ידי הכנסיה"
הוא הנהנן בראשו וזז הציגה, מראה לה שהוא נותן לה לעבור.
היא הלכה משם.
למזלו הוא למד, הפעם ברזרקר עמד מאחוריו, דמותו הגדולה מטילה אימה על כל סכנה.
ברזרקר היה אדם בעל פנים עם הבעה עדינה באופן מפתיע, שערו הארוך נח פזור על כתפיו וגבו, הוא היה לבוש בגדים פשוטים עשויים בד חום, בידו אחז בעצם עצומה של חיה, מלובנת ושבקצה שלה עוד שובצו מספר שיניים.
הוא עדיין לא ראה את לילי, אפילו שהם תיאמו להיפגש כאן וזה הדאיג אותו. יכול להיות שאחד המשתתפים האחרים במלחמה תפס אותה בדרכה לכאן?
הוא שמע צליל צעדים מתקרב מאחוריו והסתובב, מצפה לראות את לילי.
במקום זאת עיניו נחו על זוג נשים בלונדיות.
ואלריאגליטה אדלפלט חייכה אליו וברדמנטה הרימה את החנית שלה.
הפעם אדלפלט לא אמרה כלום, רומח פשוט הסתערה.
"ברזרקר!" עמית קרא.
הענק שלידו צעד קדימה, מושיט יד אחת ותופס בחנית של רומח בכף ידו הגדולה. בידו השני הניף את העצם אך רומח הייתה מהירה לחסום על המגן שלה את המתקפה הנגדית.
היא השתמשה בתנופה ממתקפתו של ברזרקר כדי לשחרר את הנשק שלה מאחיזתו ולזנק לאחור על מנת לפתוח מחדש את המרווח בניהם.
רומח עשתה כמה צעדים הצידה ואז הסתערה פעם נוספת, שומרת על המרחק שלה יותר טוב הפעם.
ברזרקר ציד לאחור על מנת לחמוק מהחנית, מושיט יד לאחור לוודא שעמית נשאר מוגן.
"ברזרקר ללא השיגעון, איזו חידה מיותרת" אדלפלט נאנחה.
רומח הסתערה שוב, הפעם ביותר בטחון, החנית שלה נשלחת שוב ושוב קדימה מכריחה את ברזרקר ועמית ליסוג עוד לאחור.
משהו באוויר הלילה הצונן השתנה. עמית ראה מבעד לעימות של שני המשרתים את רומח מחייכת.
צליל של מתכת פוגעת במשטח קשה הדהד ברחוב, אבל מקורו לא היה מהקרב בין שני המשרתים.
השרוול הארוך של שמלתה של ואלריאגליטה אדלפלט נפרם, חושף יד בהירה, עליה זהרו פסים בכחול וירוק, היא גם חייכה והביטה היישר בעיניה של מתנקשת בעוד היתד של המשרתת מנסה ללא הצלחה לחדור דרך כף ידה שפגשה בה באוויר.
בידה האחרת אבן חן איבדה מאורה ונפלה לרצפה.
"אמבוש קלאסי, פתיון שאני לא יכולה לעמוד בפניו. את ממעיטה בערכי, לילי אייזנברן"
אדלפלט בעטה אל עבר מתנקשת אך המשרתת מיהרה לסגת לאחור כשהיא הבינה שהמתקפה שלה לא הולכת לחדור דרך הגנותיה של האדונית היריבה.
"זה הולך להיות לילה ארוך" מתנקשת אמרה באותו קול שגרם לעמית לרצות לעצום את עיניו ולישון.
"רומח! חסלי אותם!" האדונית צעקה.
"בשמחה!" המשרתת ענתה.
"מגנה של אטלנטה!" היא קראה.
האור ממגנה החל להתגבר, עמית הבחין הפעם שצורתו ספירלית.
"ברזרקר!" עמית קרא עוד פעם.
הענק הנהן וזינק קדימה, תוקף עם העצם בידו.
העצם פגשה במגן והאור עוד התגבר.
ואז מתנקשת הייתה שם, בפעם הראשונה תוקפת את המשרתת ולא את האדונית שלה.
רומח לא יכלה להסב את תשומת ליבה מברזרקר אבל ניסתה לתמרן מחוץ לסכנה.
היתד ננעצה בכתפה עם מכת פטיש ואז האור הגיע לשיאו.
ברזרקר ומתנקשת הושלכו שניהם לאחור. מתנקשת נעלמת לחלוטין ממבטו של עמית.
ברזרקר לקח רגע להתאזן על רגליו ואז התקדם שוב קדימה באיטיות מכוונת.
הכתף של ברדמנטה הייתה פצועה, והיה ניכר כי קשה לה יותר להניף את החנית שלה.
ועדיין היא פגשה את ברזרקר פנים אל פנים, הודפת את מהלומותיו.
בזמן הזה אדלפלט החליטה לזנק לכיוון עמית, אותו אור כחול וירוק מופץ מרגליה בעודה מתקדמת במהירות לא אנושית.
עמית סב על עקביו וברח.
למזלו אותו זאב עמק שלילי השתמשה בו בשביל לברוח בלילה הקודם פגש במאגי שרדפה אחריו והסיט אותה מסלול ההתנגשות עימו.
מתנקשת הופיע פעם נוספת, בבירור הפאנטסם האצילי של רומח פגע בה, ועדיין היא הניפה את היתד והפטיש על המשרתת פעם נוספת בעודה נאבקת בברזרקר.
רומח נסוגה לאחור, מתחמקת מההתקפה של מתנקשת אבל מאפשרת לברזרקר להתקדם לעברה ולהניף את נשקו.
היא חסמה את היתד עם המגן ואז ספגה את המכה מהעצם על צד גופה.
היא תקפה עם החנית את מתנקשת, מניחה לברזרקר להניף עוד פעם, אך מתנקשת נסוגה לאחור ונעלמה פעם נוספת. רומח חסמה את מהלומתו של ברזרקר עם המגן שלה ודקרה בחזרה עם החנית, שורטת את זרועו כאשר הוא לא היה מהיר מספיק בשביל לזוז.
בזמן הזה אדלפלט הצליחה לנער את הזאב מעליה, עכשיו שני שרוולי שמלתה נעלמו, חושפים ידיים שריריות יותר ממה שעמית היה מצפה.
"רומח, נראה לי שאנחנו צריכות ללכת"
המשרתת הנהנה וזינקה הרחק מברזרקר אל עבר האדונית שלה.
כשהם גב אל גב אדלפלט שלפה שלושה אבני חן והטילה אותן, אחת אל עבר עמית, אחת על עבר ברזרקר ואחת אל עבר סמטה שעמית חשב ריקה.
עמית זינק לאחור ורץ הכי מהר שהוא יכול הוא הסב את מבטו לאחור בדיוק בזמן בשביל לראות את מתנקשת מופיע ישר מול אדלפלט, מניפה את נשקיה פעם נוספת, רומח משכה את האדונית שלה לאחור והיתד ננעצה אל תוך החזה של המשרתת.
ואז הפיצוץ הפיל אותו לרצפה.
כשהוא קם, לא היה זכר לאדונית או למשרתת שלה, אבל לילי הופיע במרכז הרחוב, נראית רגועה ושלווה כתמיד, ללא שערה אחת לא במקום.
∆
ואלרי עזרה לרומח לעמוד, המכות שהיא ספגה היום היו קשות, אבל עם מאנה נוספת מואלרי היא תתאושש מהר והן יחזרו למלחמה.
"תודה לך" היא לחשה לברדמנטה. המתקפות של מתנקשת היו בעייתיות ונשאו איתן אווירה בעייתית, היא לא תשרוד אחת מהן כמו שברדמנטה שרדה.
"כמו שאמרתי לך, לשמור עליך מפגע זה התפקיד הכי חשוב שלי" ברדמנטה חייכה אליה.
ואז חץ של אור כחול פילח את חזה של המשרתת.
שתיהן הביטו בהלם במתקפה שאף אחת מהן לא צפתה. ואלרי מיהרה לאחוז בידיה של ברדמנטה וניסתה להזרים מאנה לתוכה, לעזור לה להתאושש. אך המאנה התפוגגה באוויר.
ברדמנטה החלה להתפוגג, גופה הופך גיצים של אור שהתפזרו ברוח ונעלמו.
ואז ולארי נשארה לבד.
"אה" קול יפחה לא רצונית עזב את פיה, היא הרגישה רטיבות לא מוסברת בעיניים שלה.
צליל צעדים מאחוריה גרם לה לסוב על עקבה ולמחות את עיניה, רק שכבר לא היו לה שרוולים ארוכים אז היא פשוט מרחה את הדמעות והאיפור.
משה יעקוביאן עמד שם, האור האדום של חותם הפקודה בו השתמש בשביל מתקפה זאת עדיין נמוג באיטיות מגב ידו. הוא בטח חשב שדמותו מאיימת, אבל קומתו הנמוכה ופניו העגולות שיוו לו מראה שגרם לואלרי לצחקק.
הפעם היה מי שיעריך את אותו צחוק דמוי פעמונים.
קשת הופיע על גג בית סמוך, רגליו מטלטלות מעבר לשפת הגג. קשתו נחה בעצלתיים כנגדו.
ולארי הרימה יד ושיגרה קללת גראנדר על משה מאצבעה האמצעית, זו הייתה הווריאציה של משפחת אדלפלט, שוות ערך ליריית אקדח.
הקללה התנפצה כנגד מגן שהבליח בזהב סביבו.
"אני מצטער ולארי" הוא אמר, קולו מדוד אך לא מצליח מסתיר את סערת הרגשות שהוא חווה.
"אתה לא הולך להרוג אותי" היא אמרה.
"אני לא"
"אני דורשת מקלט על ידי הכנסיה"
הוא הנהנן בראשו וזז הציגה, מראה לה שהוא נותן לה לעבור.
היא הלכה משם.