פרק 4
"שבע מהמשרתים זומנו" הנזירה אמרה בעודה מרכינה ראש.
ז'אן פייר ד'אמברויס הסתובב מנקודת מבטו על מדרונות הכרמל, בבניין עתיק שהיה שייך לכנסיה מתוקף הסכמים שנחתמו לפני יותר ממאה שנים.
"ידועה לנו כבר זהותו של האדון האחרון?" הוא שאל אותה. פניו קבועים באותה הבאה קרה כברזל.
"טרם, אבא" היא הנמיכה את ראשה עוד יותר.
ז'אן המהם לעצמו, בתור המשגיח מטעם הכנסיה על המלחמה המיותרת הזאת חלק מתפקידו היה לפקוח עין על כלל המשתתפים לוודא שהם אינם שוברים את המעטה על העולם המואר באור ירח.
הוא לא יכול למלא תפקיד זה לשביעות רצונו בלי שהוא יודע את זהותו של האדון האחרון, האדון של מכשף.
ככול הנראה מדובר במאגוס מנוסה ובעל אמצעים שהשקיע רבות בהסוואה שלו על מנת להשיג יתרון כל שהוא במלחמה.
זה הרתיח את דמו של הכומר ז'אן פייר שכבר מראש שנא מאגוסים גם כשהם לא הפריעו לא, למעשה הוא החזיק בדעה שמאגוס טוב הוא מאגוס מת.
המצב הנוכחי גרם לו לרצות להוציא את הלהבים מהמגירה ולדקור את אותו מאגוס שהצליח להערים עליו.
∆
יוסוף רעד מקור ומחום בו זמנית.
טמפרטורת הגוף שלו כבר חצתה את 40 המעלות וממקומו מכורבל תחת שמיכת הטלאים למרגלות המדרגות הוא רעד מקור והזיע מחום.
אדם כל שהוא התקרב ופסע מעל יוסוף, מדלג מעליו כדי לעלות במדרגות.
אתמול כבר החום שלו החל לטפס, לא היה לו כסף לאנטיביוטיקה או אפילו לכדור אקמול פשוט לשיכוך הכאב.
לכן הוא רעד כאן על סף הרחוב וקיווה שהוא ישרוד את זה.
יד שמאל שלו כאבה במיוחד, מאז שהופיעו עליה הסימנים האדומים, בהתחלה הוא חשב שהוא הוזה בגלל החום, אבל כל הסימנים העידו על כך שבאמת שלושה סימני יהלום אדומים הופיעו על גב כף ידו.
השמש כבר שקעה ואוויר הים הקריר של ג'סר אה-זרקא נשא איתו ריח דגים ולכלוך.
זה היה כפר דייגים עני, שהיה נתון במצור מיידי המושבות העשירות סביבו. מדרום, במרחק של מטרים בודדים, קיסריה, מקום משכנם של פוליטיקאים ומצביאים בכירים, הקימו סוללת עפר בינם לבין כפר הדייגים. מצפון קיבוצי חוף כרמל, עם הסנוביות הקיבוצניקית הטיפוסית. ממזרח בית חנניה והכבישים הראשיים ולבסוך ממערב, המוצא היחיד, הים התיכון.
ג'סר אה-זרקא היה כפר עני, מנותק, והפשיעה מילאה אותו בהיעדר תעסוקה הולמת מלבד הדייג.
ויוסוף חסן סבל מכל אלה עד מאוד ב-18 שנותיו.
את בית הוריו כבר עזב במטרה לעבוד, אבל עבודה לא הייתה, להתקבל למוסד אקדמי לא היה לו סיכוי בלי שסיים את לימודיו בתיכון, ואפילו להשלים את לימודי התיכון נראו לו משימה בלתי אפשרית, בעיקר כעת כשהוא רועד ומזיע ברחוב והמחלה פושטת בגופו.
בעודו מטושטש קולות נוספים התקרבו ליוסוף, הוא רצה להגיב להם, אך הרגיש שגופו בוגד בו.
הוא לא הצליח לפתוח את פיו לדבר.
הוא הרגיש ידיים אוחזות בו, מושכות בבגדיו השחוקים, חולצות את נעלי הספורט מכפות רגליו.
ואז הוא היה באוויר.
ואז הוא נחת בחבטה על אבן קשה.
מישהו החליט שהוא היווה מכשול מיותר בדרך, חלצו את נעליו והשליכוהו הצידה.
בקושי רב יוסף פקח את עיניו, מסתכל על מיקומו החדש.
הם גררו אותו לקצה הכפר וזרקו אותו על אמת המים העתיקה, במקום שבו אף אחד לא ימצא אותו עד מחר בבוקר.
או שבו הוא לא יפריע לאף אחד.
היד שלו פעמה בכאב. כל הגוף שלו פעם בכאב אבל היד שלו פעמה כפליים.
לחישה יחידה נמלטה מבין שפתיו.
"בב... בבקשה "
הוא עצם את עיניו שוב כשאור אדום מילא את הסביבה שלו.
הוא לא ידע אם הוא נרדם, או כמה זמן עבר, אבל קול חדש גרם לו לפקוח את עיניו שוב.
הקול היה עשיר ועמוק, קול אישה שמרקמו היה כקטיפה שמלטפת את אוזניו של יוסוף.
"זה לא יעבוד כך. אני לא יכולה שהאדון שלי יראה כאביון"
מעל יוסוף עמדה האישה היפה ביותר שראה בחייו.
עורה היה כהה, עינייה גדולות בוהקות בירוק ובעלות הבעה, היא הייתה עטויה במעט בד בצורה שהבליטה את קימורי גופה, אבל בו בזמן הייתה עטויה מספיק זהב ויהלומים להטביע סירת דייגים קטנה.
כל חלק בגופה היה עטור תכשיטים שנצצו ובהקו בעושר בל יתואר. אפילו אוזניה, פרוותיות ומשולשות שהזדקרו ממרומי קודקודה היו עטורות עגילי זהב רבים.
יוסוף שם לב גם לזנב פרוותי מבליח מאחוריה.
"אל תדאג, בקרוב מאוד תראה כמי שראוי להיות אדון למלכה" היא אמרה, חושפת פה מלא שיניים לבנות וניבים חדים.
ז'אן פייר ד'אמברויס הסתובב מנקודת מבטו על מדרונות הכרמל, בבניין עתיק שהיה שייך לכנסיה מתוקף הסכמים שנחתמו לפני יותר ממאה שנים.
"ידועה לנו כבר זהותו של האדון האחרון?" הוא שאל אותה. פניו קבועים באותה הבאה קרה כברזל.
"טרם, אבא" היא הנמיכה את ראשה עוד יותר.
ז'אן המהם לעצמו, בתור המשגיח מטעם הכנסיה על המלחמה המיותרת הזאת חלק מתפקידו היה לפקוח עין על כלל המשתתפים לוודא שהם אינם שוברים את המעטה על העולם המואר באור ירח.
הוא לא יכול למלא תפקיד זה לשביעות רצונו בלי שהוא יודע את זהותו של האדון האחרון, האדון של מכשף.
ככול הנראה מדובר במאגוס מנוסה ובעל אמצעים שהשקיע רבות בהסוואה שלו על מנת להשיג יתרון כל שהוא במלחמה.
זה הרתיח את דמו של הכומר ז'אן פייר שכבר מראש שנא מאגוסים גם כשהם לא הפריעו לא, למעשה הוא החזיק בדעה שמאגוס טוב הוא מאגוס מת.
המצב הנוכחי גרם לו לרצות להוציא את הלהבים מהמגירה ולדקור את אותו מאגוס שהצליח להערים עליו.
∆
יוסוף רעד מקור ומחום בו זמנית.
טמפרטורת הגוף שלו כבר חצתה את 40 המעלות וממקומו מכורבל תחת שמיכת הטלאים למרגלות המדרגות הוא רעד מקור והזיע מחום.
אדם כל שהוא התקרב ופסע מעל יוסוף, מדלג מעליו כדי לעלות במדרגות.
אתמול כבר החום שלו החל לטפס, לא היה לו כסף לאנטיביוטיקה או אפילו לכדור אקמול פשוט לשיכוך הכאב.
לכן הוא רעד כאן על סף הרחוב וקיווה שהוא ישרוד את זה.
יד שמאל שלו כאבה במיוחד, מאז שהופיעו עליה הסימנים האדומים, בהתחלה הוא חשב שהוא הוזה בגלל החום, אבל כל הסימנים העידו על כך שבאמת שלושה סימני יהלום אדומים הופיעו על גב כף ידו.
השמש כבר שקעה ואוויר הים הקריר של ג'סר אה-זרקא נשא איתו ריח דגים ולכלוך.
זה היה כפר דייגים עני, שהיה נתון במצור מיידי המושבות העשירות סביבו. מדרום, במרחק של מטרים בודדים, קיסריה, מקום משכנם של פוליטיקאים ומצביאים בכירים, הקימו סוללת עפר בינם לבין כפר הדייגים. מצפון קיבוצי חוף כרמל, עם הסנוביות הקיבוצניקית הטיפוסית. ממזרח בית חנניה והכבישים הראשיים ולבסוך ממערב, המוצא היחיד, הים התיכון.
ג'סר אה-זרקא היה כפר עני, מנותק, והפשיעה מילאה אותו בהיעדר תעסוקה הולמת מלבד הדייג.
ויוסוף חסן סבל מכל אלה עד מאוד ב-18 שנותיו.
את בית הוריו כבר עזב במטרה לעבוד, אבל עבודה לא הייתה, להתקבל למוסד אקדמי לא היה לו סיכוי בלי שסיים את לימודיו בתיכון, ואפילו להשלים את לימודי התיכון נראו לו משימה בלתי אפשרית, בעיקר כעת כשהוא רועד ומזיע ברחוב והמחלה פושטת בגופו.
בעודו מטושטש קולות נוספים התקרבו ליוסוף, הוא רצה להגיב להם, אך הרגיש שגופו בוגד בו.
הוא לא הצליח לפתוח את פיו לדבר.
הוא הרגיש ידיים אוחזות בו, מושכות בבגדיו השחוקים, חולצות את נעלי הספורט מכפות רגליו.
ואז הוא היה באוויר.
ואז הוא נחת בחבטה על אבן קשה.
מישהו החליט שהוא היווה מכשול מיותר בדרך, חלצו את נעליו והשליכוהו הצידה.
בקושי רב יוסף פקח את עיניו, מסתכל על מיקומו החדש.
הם גררו אותו לקצה הכפר וזרקו אותו על אמת המים העתיקה, במקום שבו אף אחד לא ימצא אותו עד מחר בבוקר.
או שבו הוא לא יפריע לאף אחד.
היד שלו פעמה בכאב. כל הגוף שלו פעם בכאב אבל היד שלו פעמה כפליים.
לחישה יחידה נמלטה מבין שפתיו.
"בב... בבקשה "
הוא עצם את עיניו שוב כשאור אדום מילא את הסביבה שלו.
הוא לא ידע אם הוא נרדם, או כמה זמן עבר, אבל קול חדש גרם לו לפקוח את עיניו שוב.
הקול היה עשיר ועמוק, קול אישה שמרקמו היה כקטיפה שמלטפת את אוזניו של יוסוף.
"זה לא יעבוד כך. אני לא יכולה שהאדון שלי יראה כאביון"
מעל יוסוף עמדה האישה היפה ביותר שראה בחייו.
עורה היה כהה, עינייה גדולות בוהקות בירוק ובעלות הבעה, היא הייתה עטויה במעט בד בצורה שהבליטה את קימורי גופה, אבל בו בזמן הייתה עטויה מספיק זהב ויהלומים להטביע סירת דייגים קטנה.
כל חלק בגופה היה עטור תכשיטים שנצצו ובהקו בעושר בל יתואר. אפילו אוזניה, פרוותיות ומשולשות שהזדקרו ממרומי קודקודה היו עטורות עגילי זהב רבים.
יוסוף שם לב גם לזנב פרוותי מבליח מאחוריה.
"אל תדאג, בקרוב מאוד תראה כמי שראוי להיות אדון למלכה" היא אמרה, חושפת פה מלא שיניים לבנות וניבים חדים.