פרק 1
עמית ישב בין כלי העבודה של אביו והביט באימה בסימנים האדומים שהופיעו על ידו, כמו נצרבו שם בברזל לוהט ולא פסקו לבעור מאז.
שלושה סימנים אדומים כדם יצרו יחד צורה הדומה לכתר עשוי קוצים.
על שולחן העבודה מולו היומן של אביו שכב פתוח, כריכתו מרופטת ודפיו צהובים.
עמית מצא את היומן רק לפני כמה ימים, מוסתר מתחת לאבן מרצפת רופפת בבית.
קריאה ביומן גילתה כי אביו הסתתר כל חיו, עבד כהנדי-מן והיה נתון בפראנויה תמידית שמע מישהו יגלה על מוצאו כמאגוס.
היומן הסביר מדוע בעזרת אמת אכזרית, דם המשפחה שלנו דן אותה לחדרי הגז ולמשרפות. אחינו האירופאים הפנו לנו את גבם. אם אתה מוצא את זה עמית, תשמיד את זה. תן לניצוץ הקסם למות איתי.
"להשמיד את זה... אני לא יכול להשמיד דבר כזה אבא" עמית לחש לחדר הריק.
עמית נאנח, עטה סוודר בעל שרוולים ארוכים נגד קור הערב האביבי אבל גם כי השרוולים הארוכים הסתירו את הסימנים האדומים על גב ידו, לקח ארנק ומפתחות ויצא לכיוון הסופרמרקט הקרוב במטרה לקנות חלב וביצים לשאר השבוע.
בעודו הולך ברחוב הרוח קצת התחזקה אבל עמית נשאר עטוף היטב בסוודר שלו, הוא הגיעה במהירות לסופר, הניח קרטון ביצים בשקית והתקדם אל עבר החלב.
שם פגש אותו מראה לא רגיל.
האישה... לא, הנערה בבירור הייתה לבקנית, העור שלה היה בגוון החלב אותו עמית עמד לקנות, השיער שלה גם כן, היה צח כשלג והיא עטתה אותה בתספורת קרה קצרה שהייתה פופולרית עם חלק מהבנות שעמית הכיר בשכבת גילו, העיניים שלה לעומת זאת היו בצבע של דם שזה עתה נשפך, היא עטתה מעיל ארוך בצבע חום בהיר שהיה בבירור חם מדי לערב האביבי בארץ ועל צווארה נצץ תליון משובץ אבן יקרה גדולה שהיה תלוי על שרשרת כסף.
היא הייתה יוצאת דופן, גם כי הצבעים הללו שיוו לה מראה לא רגיל וגם ביופיה שהרגיש לעמית לא טבעי.
אבל הוא נתן למראה שלה לעצור אותו רק לרגע ואז ניסה להושיט יד סביבה אל קרטוני החלב.
הוא הרגיש את הדם זורם בעוצמה אל לחיו וצובעה אותם באדום רק מהקרבה אליה.
"אה, סליחה" היא אמרה והפנתה את העיניים האדומות שלה אל עמית. "אתה יכול בבקשה לומר לי מה ההבדל בין שני אלו?" היה לה מבטא קל, אולי גרמני, אולי אירופאי אחר.
עמית הסתכל על הדילמה שלה.
"זה חלב עמיד" הוא אמר, מצביע על הקרטון הראשון "לא צריך לשמור אותו במקרר, האחר הוא חלב רגיל, הוא במחיר מפוקח" הוא גם הרים את קרטון החלב הזהה שהחזיק בידו.
העיניים שלה עקבו אחרי היד שלו והוא קלט כשהוא הרים את הקרטון השרוול הארוך נשמט לאחור וחשף את הסימנים על גב ידו, הוא מיהר להנמיך את הקרטון אל השקית ופנה ללכת משם.
"תודה" היא אמרה, ולקחה קרטון חלב עמיד בלי להסיט את מבטה ממנו.
עמית התרחק משם אך התחושה של זוג עיניים אדומות נעוצות בגבו נשארה וליוותה אותו כל הדרך לקופה, ובעודו משלם ואז גם לאחר מכן בדרכו חזרה הביתה. אך בכל פעם שהביט לאחור לא ראה שם נפש חיה.
הוא הניח את הקניות במקרר ואז מישש את היומן בכיס שלו, כמו כל פעם היומן הרגיש כמו מחברת דפים רגילה.
ואז פעמון הבית צלצל.
עמית גר בבית לבדו מאז שאביו נפטר, מדי פעם העובדת הסוציאלית הייתה מגיע לבדוק מה מצבו אבל רק בתיאום איתו מראש ובדרך כלל הוא הגיע אליה בכל מקרה. השכנים הכירו אותו ולעיתים הם דיברו אבל הם לא נהגו להתדפק על דלתו. ובכלל רוב האנשים היו דופקים על הדלת ולא משתמשים בפעמון שעמית בכלל לא ידע שעדיין עובד.
הוא הביט מבעד לעינית בדלת ודמו קפא בעורקיו.
זו הייתה אותה נערה לבקנית מהסופר, היא עקבה אחריו הביתה.
האם הוא צריך להתקשר למשטרה? היא לא נראית אדם חשוד אבל הסיטואציה הייתה מטרידה בהחלט.
עמית הרים את הטלפון שלו וחייג 100.
באופן חריג בהחלט לא הייתה לו קליטה בטלפון והשיחה לא צלחה.
עמית הלך אל המטבח, פתח את המגירה הראשונה וממנה שלף סכין ארוכה שנהג לחתוך איתה ירקות כשבישל. בעודו מחזיק את הסכין מאחורי גבו הוא ניגש חזרה אל הדלת.
הפעמון צלצל שוב.
עמית נצמד אל הדלת, עדיין מחזיק את הסכין מאחורי גבוה.
"מה את רוצה?" הוא שאל את הנערה מבעד לדלת הכניסה ואז הציץ שוב מבעד לעינית לראות את תגובתה.
הוא ראה את המבט שלה מתחדד והיא שמטה את ידה שהייתה בדרך לצלצל בפעמון פעם נוספת "תפתח לי, אני רוצה לדבר פנים אל פנים"
"מי את?" הוא שאל אותה.
במקום לענות היא הרימה את יד ימין שלה והציגה את גב כף היד למל עינית הדלת.
עמית הרגיש את הפה שלו מתייבש וסחרחורת קלה הכתה בו.
הסימנים האדומים על גב ידו שלו פעמו ושלחו זרמים במעלה זרועו.
על גב ידה של הנערה התנוססו שלושה סימנים אדומים שיחד יצרו צורת חץ שהצביעה קדימה.
עמית סובב את המפתח ואז פתח את הדלת.
הנערה לא חיכתה לאישור נוסף וצעדה לתוך הבית, מביטה סביבה.
היא ניגשה אל הכיור והעבירה אצבע על שפתיו, כאילו בודקת אם יש שם אבק, ואז ניגשה אל המקרר, פתחה אותו, הביטה בתוכנו וסגרה אותו בלי לקחת דבר.
היא פנתה אל עמית והעיניים האדומות שלה התמקדו בו.
"עדיין לא הכנת מעגל זימון ואין לך את המצרכים הנדרשים לאחד כאן"
"מה?"
"אתה יכול לעזוב את הסכין" היא אמרה לו.
עמית הניח את הסכין, שהחזיק מאחורי גבו עד כה, בזהירות על שולחן האוכל.
"יש לי מקום מוכן לטקס זימון בשולי המושבה, אתה יכול להשתמש בו אבל זה צריך להיות עכשיו." מעבר לתנועות שפיה עשה בעת שדיברה היא הייתה עמדה קפואה במרכז ביתו של עמית, מבטה האדום קודח בו חורים.
"אין לי מושג על מה את מדברת! הכנסתי אותך רק כי יש לך את אותם סימנים כמוני!" עמית הרים את יד ימין שלו להראות לה את הסימנים "אין לי מושג מה הם אומרים, או איך הם הגיעו ליד שלי! אני לא ידעתי שקסם קיים בכלל לפני שבוע! רק עכשיו מצאתי את היומן של אבא שלי שגילה לי שאנחנו מסתבר ממשפחה של קוסמים או משהו כזה אבל שהוא פחד מזה פחד מוות! בבקשה רק תסבירי לי מה זה ותעזבי אותי לנפשי!"
עכשיו היא הטתה קלות את ראשה כאשר היא הביטה בו.
"מאגוסים" היה כל מה שהיא אמרה בתשובה.
"מה?" עמית כמעט צעק, מבולבל עוד יותר ממקודם.
"אתה ממשפחה של מאגוסים, מאגי, לא קוסמים"
הוא הביט בה בתמיהה, זה מה שאכפת לה ממנו?
"נתחיל מהתחלה." היא המשיכה "שלום, אני לילי אייזנברן" היא הושיטה לו יד ועמית נאנח ואחז בה ללחיצה.
"אני עמית שלום"
"אני מבינה שאתה חדש בתחום וללא ההיכרות מוקדמת ולכן אקצר לך. המאגי חיים בין שאר האנשים אך מסתירים מהם את החלק המואר באור ירח של העולם, זאת בעיקר על מנת להגן עליהם מפני שרצים הרובצים בו. בעבר שלושה משפחות מאגי גדולות עבדו יחד על מנת ליצור טקס מיוחד בשם מלחמת הגביע הקדוש. אחת מהמשפחות האלה הייתה משפחת אייזנברן" היא הצביעה על עצמה. "הטקס חוזר על עצמו כל פעם שהוא אוגר מספיק אנרגיה, כלומר פעם בכמה עשרות שנים, במסגרתו שבעה מאגי נבחרים להשתתף במלחמת הגביע הקדוש, כל אחד מהם מזמן משרת שהינו רוח הירואית ובעזרתו הם משתתפים במלחמה עד שמוכתר בה מנצח בודד אשר זוכה בגביע הקדוש ובמשאלה שהוא יכול להגשים"
"אז את אומרת שאני נבחרתי להשתתף במלחמה הזאת?"
היא המשיכה בלי להתייחס לשאלה שלו "או לפחות כך זה היה בעבר, אך לאחר מלחמת הגביע הקדוש האחרונה, רין טושקה, היורשת של אחת משלושת המשפחות המיוחדות של המלחמה, ולורד אל מאלוי, השמידו את התשתיות הנדרשות לקיום מלחמות עתידיות מה שהיה אמור למנוע קיום של מלחמות גבייה קדוש נוספות"
"אז לא נבחרתי למלחמה כזאת?" עוד פעם היא התעלמה מהשאלה של עמית.
"אבל לאחרונה נחשף כי משפחת רוטשילד הקימה תשתיות משלה לקיום מלחמת גביע קדוש נוספת, והיא החליטה לעשות זאת באחד מסביבי הכוח המשמעותיים ביותר שלה, כאן, בזכרון יעקוב, מעל קברו של הברון"
"וכן אתה נבחרת להיות אחד מהארגונים ישתתפו במלחמה הנוכחית, ועליך לזמן משרת בשביל לעשות זאת. אחרת המאגוס הראשון שיבחין בך ללא משרת יגדע את חייך ואת השתתפותך במלחמה"
עמית כמעט הושיט את ידו חזרה אל הסכין, אז הוא כן נתון בסכנה. אבא שלו הזהיר אותו, זה באמת היה הדבר הראשון והחשוב ביותר שהיה רשום ביומן, לא לתת לאף אחד לגלות שהוא קוס... מאגוס וכבר הוא נכשל בזה ועכשיו הולכים להרוג אותו בגלל הטעות הזאת.
"אם כך, למה את לא גודעת את חיי והשתתפותי במלחמה ברגע זה?"
היא הביטה בו לרגע בשקט ומצמצה בעיניים האדומות הגדולות שלה "כי בשונה משאר האדונים המשתתפים במלחמה, אני יודעת פרטים חשובים על הגביע הקדוש עצמו" היא הושיטה יד לאחוז בתליון הגדול שהיה תלוי על צווארה "ועדיף גורם ידוע כמוך מאשר כל אדון אחר שיבחר אם אשמיד אותך לפני שזימנת משרת"
עמית עדיין לא הרגיש משוכנע, אבל הוא הרגיש שהיא מאמינה במה שהיא אומרת ואולי לבנתיים זה מספיק טוב.
הוא נד בראשו אליה.
"אוקי, אז אמרת שיש לך מקום מוכן כבר?"
∆
המקום המוכן לטקס הזימון של לילי אייזנברן היה בית רגיל למראה באחת השכונות החדשות יותר של זכרון שפנתה לצד המזרחי של רכב הכרמל וסיפקה נוף יפה אל ישובי אלונה והעמק בו שכנו.
את הקומה השניה של הבית מישהו רוקן מרהיטים לחלוטין ועל הרצפה היה מצוייר מעגל בצבע אדום כהה חשוד עם סימנים מסתוריים.
"זה המעגל בו אני השתמשתי לזמן את המשרתת שלי" לילה אמרה לעמית בעודה מובילה אותו אל אותו מעגל.
"אתה יכול להשתמש בו גם" היא גררה אותו ביד אל מול המעגל, נתנה לו עוד דחיפה קטנה ואז לקחה צעד אחורה.
עבר רגע בדממה לפני שעמית הסתובב להביט בה מעבר לכתפו.
"אמממ מה אני אמור לעשות?"
לילי התקרבה אליו, הניחה את שתי כפות ידיה על כתפיו וכיוונה אותו חזרה אל המעגל על הרצפה. הוא הרגיש אותה נצמדת אליו מאחורה, הנשימה שלה דיגדגה את האוזן שלו כשהיא נשענה עוד קדימה והצמידה עוד יותר את הגוף שלה אליו.
"תחזור אחרי" ואז היא לחשה לו את המילים.
תן לכסף וברזל להיות התוכן, תן לאבן ולדוכס ההסכמים להיות היסודות
תן לכמיהה לאשר היה, להוביל
צוק קם למול הרוח לחסמה
ארבעת הכיוונים מלכותיים ביופיים אך כוחם מתרוקן ושעריהם נטרקים
צומת הדרכים המשלושת תהיה לכתר לראשו, תפתח
התמלא, התמלא, התמלא, התמלא, התמלא.
חמש פעמים מלא על כל מחוג
הישבר
המעגל האדום זהר באור ועמית הרגיש את הדם שלו עצמו גועש, ולא רק בגלל הקרבה הפיזית ללילי.
האור במעגל החל להתגבש ולתפוס צורה ולבסוף במרכזו כרע ברך אדם גדול מימדים, שערו הכהה ארוך ופזור על כתפיו, שרירים מסתרגים לכל גופו מתחת לבגדים הפשוטים שלבש, על פניו עטה הבעה עצובה ומלנכולית. הוא הרכין את ראשו לעמית.
"קראת לי, אדוני"
שלושה סימנים אדומים כדם יצרו יחד צורה הדומה לכתר עשוי קוצים.
על שולחן העבודה מולו היומן של אביו שכב פתוח, כריכתו מרופטת ודפיו צהובים.
עמית מצא את היומן רק לפני כמה ימים, מוסתר מתחת לאבן מרצפת רופפת בבית.
קריאה ביומן גילתה כי אביו הסתתר כל חיו, עבד כהנדי-מן והיה נתון בפראנויה תמידית שמע מישהו יגלה על מוצאו כמאגוס.
היומן הסביר מדוע בעזרת אמת אכזרית, דם המשפחה שלנו דן אותה לחדרי הגז ולמשרפות. אחינו האירופאים הפנו לנו את גבם. אם אתה מוצא את זה עמית, תשמיד את זה. תן לניצוץ הקסם למות איתי.
"להשמיד את זה... אני לא יכול להשמיד דבר כזה אבא" עמית לחש לחדר הריק.
עמית נאנח, עטה סוודר בעל שרוולים ארוכים נגד קור הערב האביבי אבל גם כי השרוולים הארוכים הסתירו את הסימנים האדומים על גב ידו, לקח ארנק ומפתחות ויצא לכיוון הסופרמרקט הקרוב במטרה לקנות חלב וביצים לשאר השבוע.
בעודו הולך ברחוב הרוח קצת התחזקה אבל עמית נשאר עטוף היטב בסוודר שלו, הוא הגיעה במהירות לסופר, הניח קרטון ביצים בשקית והתקדם אל עבר החלב.
שם פגש אותו מראה לא רגיל.
האישה... לא, הנערה בבירור הייתה לבקנית, העור שלה היה בגוון החלב אותו עמית עמד לקנות, השיער שלה גם כן, היה צח כשלג והיא עטתה אותה בתספורת קרה קצרה שהייתה פופולרית עם חלק מהבנות שעמית הכיר בשכבת גילו, העיניים שלה לעומת זאת היו בצבע של דם שזה עתה נשפך, היא עטתה מעיל ארוך בצבע חום בהיר שהיה בבירור חם מדי לערב האביבי בארץ ועל צווארה נצץ תליון משובץ אבן יקרה גדולה שהיה תלוי על שרשרת כסף.
היא הייתה יוצאת דופן, גם כי הצבעים הללו שיוו לה מראה לא רגיל וגם ביופיה שהרגיש לעמית לא טבעי.
אבל הוא נתן למראה שלה לעצור אותו רק לרגע ואז ניסה להושיט יד סביבה אל קרטוני החלב.
הוא הרגיש את הדם זורם בעוצמה אל לחיו וצובעה אותם באדום רק מהקרבה אליה.
"אה, סליחה" היא אמרה והפנתה את העיניים האדומות שלה אל עמית. "אתה יכול בבקשה לומר לי מה ההבדל בין שני אלו?" היה לה מבטא קל, אולי גרמני, אולי אירופאי אחר.
עמית הסתכל על הדילמה שלה.
"זה חלב עמיד" הוא אמר, מצביע על הקרטון הראשון "לא צריך לשמור אותו במקרר, האחר הוא חלב רגיל, הוא במחיר מפוקח" הוא גם הרים את קרטון החלב הזהה שהחזיק בידו.
העיניים שלה עקבו אחרי היד שלו והוא קלט כשהוא הרים את הקרטון השרוול הארוך נשמט לאחור וחשף את הסימנים על גב ידו, הוא מיהר להנמיך את הקרטון אל השקית ופנה ללכת משם.
"תודה" היא אמרה, ולקחה קרטון חלב עמיד בלי להסיט את מבטה ממנו.
עמית התרחק משם אך התחושה של זוג עיניים אדומות נעוצות בגבו נשארה וליוותה אותו כל הדרך לקופה, ובעודו משלם ואז גם לאחר מכן בדרכו חזרה הביתה. אך בכל פעם שהביט לאחור לא ראה שם נפש חיה.
הוא הניח את הקניות במקרר ואז מישש את היומן בכיס שלו, כמו כל פעם היומן הרגיש כמו מחברת דפים רגילה.
ואז פעמון הבית צלצל.
עמית גר בבית לבדו מאז שאביו נפטר, מדי פעם העובדת הסוציאלית הייתה מגיע לבדוק מה מצבו אבל רק בתיאום איתו מראש ובדרך כלל הוא הגיע אליה בכל מקרה. השכנים הכירו אותו ולעיתים הם דיברו אבל הם לא נהגו להתדפק על דלתו. ובכלל רוב האנשים היו דופקים על הדלת ולא משתמשים בפעמון שעמית בכלל לא ידע שעדיין עובד.
הוא הביט מבעד לעינית בדלת ודמו קפא בעורקיו.
זו הייתה אותה נערה לבקנית מהסופר, היא עקבה אחריו הביתה.
האם הוא צריך להתקשר למשטרה? היא לא נראית אדם חשוד אבל הסיטואציה הייתה מטרידה בהחלט.
עמית הרים את הטלפון שלו וחייג 100.
באופן חריג בהחלט לא הייתה לו קליטה בטלפון והשיחה לא צלחה.
עמית הלך אל המטבח, פתח את המגירה הראשונה וממנה שלף סכין ארוכה שנהג לחתוך איתה ירקות כשבישל. בעודו מחזיק את הסכין מאחורי גבו הוא ניגש חזרה אל הדלת.
הפעמון צלצל שוב.
עמית נצמד אל הדלת, עדיין מחזיק את הסכין מאחורי גבוה.
"מה את רוצה?" הוא שאל את הנערה מבעד לדלת הכניסה ואז הציץ שוב מבעד לעינית לראות את תגובתה.
הוא ראה את המבט שלה מתחדד והיא שמטה את ידה שהייתה בדרך לצלצל בפעמון פעם נוספת "תפתח לי, אני רוצה לדבר פנים אל פנים"
"מי את?" הוא שאל אותה.
במקום לענות היא הרימה את יד ימין שלה והציגה את גב כף היד למל עינית הדלת.
עמית הרגיש את הפה שלו מתייבש וסחרחורת קלה הכתה בו.
הסימנים האדומים על גב ידו שלו פעמו ושלחו זרמים במעלה זרועו.
על גב ידה של הנערה התנוססו שלושה סימנים אדומים שיחד יצרו צורת חץ שהצביעה קדימה.
עמית סובב את המפתח ואז פתח את הדלת.
הנערה לא חיכתה לאישור נוסף וצעדה לתוך הבית, מביטה סביבה.
היא ניגשה אל הכיור והעבירה אצבע על שפתיו, כאילו בודקת אם יש שם אבק, ואז ניגשה אל המקרר, פתחה אותו, הביטה בתוכנו וסגרה אותו בלי לקחת דבר.
היא פנתה אל עמית והעיניים האדומות שלה התמקדו בו.
"עדיין לא הכנת מעגל זימון ואין לך את המצרכים הנדרשים לאחד כאן"
"מה?"
"אתה יכול לעזוב את הסכין" היא אמרה לו.
עמית הניח את הסכין, שהחזיק מאחורי גבו עד כה, בזהירות על שולחן האוכל.
"יש לי מקום מוכן לטקס זימון בשולי המושבה, אתה יכול להשתמש בו אבל זה צריך להיות עכשיו." מעבר לתנועות שפיה עשה בעת שדיברה היא הייתה עמדה קפואה במרכז ביתו של עמית, מבטה האדום קודח בו חורים.
"אין לי מושג על מה את מדברת! הכנסתי אותך רק כי יש לך את אותם סימנים כמוני!" עמית הרים את יד ימין שלו להראות לה את הסימנים "אין לי מושג מה הם אומרים, או איך הם הגיעו ליד שלי! אני לא ידעתי שקסם קיים בכלל לפני שבוע! רק עכשיו מצאתי את היומן של אבא שלי שגילה לי שאנחנו מסתבר ממשפחה של קוסמים או משהו כזה אבל שהוא פחד מזה פחד מוות! בבקשה רק תסבירי לי מה זה ותעזבי אותי לנפשי!"
עכשיו היא הטתה קלות את ראשה כאשר היא הביטה בו.
"מאגוסים" היה כל מה שהיא אמרה בתשובה.
"מה?" עמית כמעט צעק, מבולבל עוד יותר ממקודם.
"אתה ממשפחה של מאגוסים, מאגי, לא קוסמים"
הוא הביט בה בתמיהה, זה מה שאכפת לה ממנו?
"נתחיל מהתחלה." היא המשיכה "שלום, אני לילי אייזנברן" היא הושיטה לו יד ועמית נאנח ואחז בה ללחיצה.
"אני עמית שלום"
"אני מבינה שאתה חדש בתחום וללא ההיכרות מוקדמת ולכן אקצר לך. המאגי חיים בין שאר האנשים אך מסתירים מהם את החלק המואר באור ירח של העולם, זאת בעיקר על מנת להגן עליהם מפני שרצים הרובצים בו. בעבר שלושה משפחות מאגי גדולות עבדו יחד על מנת ליצור טקס מיוחד בשם מלחמת הגביע הקדוש. אחת מהמשפחות האלה הייתה משפחת אייזנברן" היא הצביעה על עצמה. "הטקס חוזר על עצמו כל פעם שהוא אוגר מספיק אנרגיה, כלומר פעם בכמה עשרות שנים, במסגרתו שבעה מאגי נבחרים להשתתף במלחמת הגביע הקדוש, כל אחד מהם מזמן משרת שהינו רוח הירואית ובעזרתו הם משתתפים במלחמה עד שמוכתר בה מנצח בודד אשר זוכה בגביע הקדוש ובמשאלה שהוא יכול להגשים"
"אז את אומרת שאני נבחרתי להשתתף במלחמה הזאת?"
היא המשיכה בלי להתייחס לשאלה שלו "או לפחות כך זה היה בעבר, אך לאחר מלחמת הגביע הקדוש האחרונה, רין טושקה, היורשת של אחת משלושת המשפחות המיוחדות של המלחמה, ולורד אל מאלוי, השמידו את התשתיות הנדרשות לקיום מלחמות עתידיות מה שהיה אמור למנוע קיום של מלחמות גבייה קדוש נוספות"
"אז לא נבחרתי למלחמה כזאת?" עוד פעם היא התעלמה מהשאלה של עמית.
"אבל לאחרונה נחשף כי משפחת רוטשילד הקימה תשתיות משלה לקיום מלחמת גביע קדוש נוספת, והיא החליטה לעשות זאת באחד מסביבי הכוח המשמעותיים ביותר שלה, כאן, בזכרון יעקוב, מעל קברו של הברון"
"וכן אתה נבחרת להיות אחד מהארגונים ישתתפו במלחמה הנוכחית, ועליך לזמן משרת בשביל לעשות זאת. אחרת המאגוס הראשון שיבחין בך ללא משרת יגדע את חייך ואת השתתפותך במלחמה"
עמית כמעט הושיט את ידו חזרה אל הסכין, אז הוא כן נתון בסכנה. אבא שלו הזהיר אותו, זה באמת היה הדבר הראשון והחשוב ביותר שהיה רשום ביומן, לא לתת לאף אחד לגלות שהוא קוס... מאגוס וכבר הוא נכשל בזה ועכשיו הולכים להרוג אותו בגלל הטעות הזאת.
"אם כך, למה את לא גודעת את חיי והשתתפותי במלחמה ברגע זה?"
היא הביטה בו לרגע בשקט ומצמצה בעיניים האדומות הגדולות שלה "כי בשונה משאר האדונים המשתתפים במלחמה, אני יודעת פרטים חשובים על הגביע הקדוש עצמו" היא הושיטה יד לאחוז בתליון הגדול שהיה תלוי על צווארה "ועדיף גורם ידוע כמוך מאשר כל אדון אחר שיבחר אם אשמיד אותך לפני שזימנת משרת"
עמית עדיין לא הרגיש משוכנע, אבל הוא הרגיש שהיא מאמינה במה שהיא אומרת ואולי לבנתיים זה מספיק טוב.
הוא נד בראשו אליה.
"אוקי, אז אמרת שיש לך מקום מוכן כבר?"
∆
המקום המוכן לטקס הזימון של לילי אייזנברן היה בית רגיל למראה באחת השכונות החדשות יותר של זכרון שפנתה לצד המזרחי של רכב הכרמל וסיפקה נוף יפה אל ישובי אלונה והעמק בו שכנו.
את הקומה השניה של הבית מישהו רוקן מרהיטים לחלוטין ועל הרצפה היה מצוייר מעגל בצבע אדום כהה חשוד עם סימנים מסתוריים.
"זה המעגל בו אני השתמשתי לזמן את המשרתת שלי" לילה אמרה לעמית בעודה מובילה אותו אל אותו מעגל.
"אתה יכול להשתמש בו גם" היא גררה אותו ביד אל מול המעגל, נתנה לו עוד דחיפה קטנה ואז לקחה צעד אחורה.
עבר רגע בדממה לפני שעמית הסתובב להביט בה מעבר לכתפו.
"אמממ מה אני אמור לעשות?"
לילי התקרבה אליו, הניחה את שתי כפות ידיה על כתפיו וכיוונה אותו חזרה אל המעגל על הרצפה. הוא הרגיש אותה נצמדת אליו מאחורה, הנשימה שלה דיגדגה את האוזן שלו כשהיא נשענה עוד קדימה והצמידה עוד יותר את הגוף שלה אליו.
"תחזור אחרי" ואז היא לחשה לו את המילים.
תן לכסף וברזל להיות התוכן, תן לאבן ולדוכס ההסכמים להיות היסודות
תן לכמיהה לאשר היה, להוביל
צוק קם למול הרוח לחסמה
ארבעת הכיוונים מלכותיים ביופיים אך כוחם מתרוקן ושעריהם נטרקים
צומת הדרכים המשלושת תהיה לכתר לראשו, תפתח
התמלא, התמלא, התמלא, התמלא, התמלא.
חמש פעמים מלא על כל מחוג
הישבר
המעגל האדום זהר באור ועמית הרגיש את הדם שלו עצמו גועש, ולא רק בגלל הקרבה הפיזית ללילי.
האור במעגל החל להתגבש ולתפוס צורה ולבסוף במרכזו כרע ברך אדם גדול מימדים, שערו הכהה ארוך ופזור על כתפיו, שרירים מסתרגים לכל גופו מתחת לבגדים הפשוטים שלבש, על פניו עטה הבעה עצובה ומלנכולית. הוא הרכין את ראשו לעמית.
"קראת לי, אדוני"