הקדמה

היא עמדה בחדרה, מסתכלת דרך החלון על הממלכה הזהובה. למטה האלים מהלכים ומפטפטים- האלים שהיא צריכה להנהיג. אך לאחר שידעו את האמת, האם ימשיכו לסמוך על יכולת ההנהגה שלה?

"האם השמועות נכונות?"
היא שמעה קול עמוק שואל מאחוריה. היה בקולו כעס שהוא ניסה להסתיר ללא הצלחה. היא ידעה שלמרות שהוא שואל, הוא כבר יודע את התשובה.
עיניה הסגולות לא זזו מהחלון, והוא הבין את הרמז.
"מה חשבת לעצמך? את אמורה לדעת יותר מכולם מה הסכנות!"
טון קולו התגבר והיא נאנחה. הוא חבר טוב, אך עקשן ביותר. יהיה קשה לשכנע אותו, אך היא תהיה חייבת לנסות.
"לא מגיע לי לחוות את האושר של גידול ילדים, כמו שכל אחד מכם חווה?" היא שאלה בקור רוח. היה ברור שהיא חשבה על ההחלטה הזו הרבה, ועכשיו היא בטוחה בה לגמרי.
"לא חשבתי שאת כה אנוכית." משהו בליבה צרם כשאמר את המילים הללו. לאחר מליוני שנים של חברות ושיתוף פעולה, האם כך זה ייגמר?
"את לא יודעת איך הילדה שלך תגדל, מה אם היא תשתמש בכוחותיה לרעה?" שאל לאחר שתיקה ארוכה.
"אני לא כמותכם, בעלת עשרות ילדים. יש לי רק ילדה אחת. אני אוכל לכוון אותה לדרך הנכונה, ולהתערב אם היא יוצאת מכלל שליטה."
עוד שתיקה. היא הסתובבה אליו בפעם הראשונה בשיחה זו. מבטה קר ומשדר ביטחון, אך עמוק בפנים כואב לה לראות אותו כה כועס ופגוע.
"את עוד תצטערי על זה."
הוא התקדם לכיוון הדלת, הרצפה רועדת מעוצמת צעדיו, ויצא מהחדר.

היא המשיכה להסתכל לכיוון הדלת, מקווה שהיא עשתה את הדבר הנכון.